כמעט שנתיים בלי כתיבה. שקר, בלי כתיבה בבלוג.
משהו בתקופת מבחנים מנחם אותי. האווירה השקטה-למות הזו ברחבי האוניברסיטה, והספרייה בפרט. הסבל האליטיסטי שכולם שותפים לו, גורם לי להרגיש רגועה יותר. אבל כל יום הוא מאבק בין המחשבות המדכאות שלי לבין הרצון שלי להראות שאני שולטת במצב. כל יום שבו אני לוקחת רטלין כדי למקסם את הלמידה, אני מתעסקת בחלקים התפלים והאפלים שנדחקים לקרקעית הנפש. הריקנות צפה לה על גבי אמבטיית פערי הלמידה שלי, ואני מתה להוציא קצת דמעות על הסיכומים.
זה לא תואר קשה, זה תואר עמוס. ולא זה מה ששובר אותי. נטו אני. החזרה להרגלים ההרסניים שנבנו בגיל ההתבגרות, בגיל הילדות, בגיל הינקות אפילו. הנטיה המפגרת הזו לשקוע בחרא, בלהתעסק במה שלא מצריך עיסוק כרגע, במה שמסיט את תשומת המוח שלי.
אני אשתנה מתישהו?