מעת לעת אני רואה אותו, נאבק ככל יכולתו לפנות את החול, כל עוד זה יבש יחסית. כלי הנשק היחיד שלו הוא מטאטא גדול ישן.
העירייה שולחת אותו, פועל פשוט, מרובע העבדים בדרום העיר, בניסיון להילחם בסכנת הבוץ שפוגעת במעבר החצייה המרכזי כשיורדים הגשמים, והשנה יורדים גשמי הברכה בזעף. אנשים עשויים להחליק והמראה כולו מזכיר את הסיפורים על השטעטל שבימי החורף היה צריך לחצות בו את הרחוב עם ערדליים.
הפועל נלחם. יש ימים שבהם הוא מובס ויש ימים שבהם הוא מנצח. הדבר תלוי בכמות המשאיות שיצאו מהחולות וימשכו איתן חול מאתר הבנייה של הרכבת הקלה וכמובן בכמות המים מן השמים שתרד באותן שעות.
גם אני פועל פשוט, מרובע העבדים שסמוך למרכז העיר. יש ימים שבהם אני מובס ויש ימים שבהם אני מנצח. הדבר תלוי בידע שיש לי, בסבלנות, בירידה לפרטים וכמובן במצב הרוח של מנהליי. אני מנסה למחוק את התבוסות. לומר לעצמי שהן לא קרו, להדחיק. להתרכז בנצחונות המתוקים. אך הביקורת העצמית לא מצליחה להיעלם: רגעי הנצחונות עמומים, טובעים בערפילי בקרי החורף, ואילו התבוסות נותרות חדות בזיכרון, כשמש בצהרי יולי.
מול איתני הטבע יכול האדם להילחם, גם עם מקל של מטאטא, אך קטנותו של האדם מגיעה לשיאה דווקא מול איתני בני האדם. שם כלי הנשק היחיד שלו הוא האמונה הקטנה שלו בעצמו.