הדרום המלכותי של צרפת. אנטיב,ביוט
יש הרבה מה לכתוב על דרום צרפת שמורכבת מערים קטנות העשירות בתרבות,היסטוריה ויופי רב. ולכן אקדיש יותר מבלוג אחד לחבל ארץ זה שמציע למתבונן בו עולם ומלואו.
אנטיב
כשהרכבת מתקרבת לאנטיב,קו האופק של הים הכחול נפרש מול החלון ואפשר להתרווח על המושב ולנשום בהנאה.
הצבעים הדחוסים והקודרים של פריס בחורף נשארו הרחק מאחור ובמרחק של כמה שעות בלבד ברכבת אלו שמיים בהירים ובוהקים שמקבלים את פניך בדרום צרפת וכפי שהיא ידועה בשמה האלגנטיcôte d'azur (הריביירה הצרפתית).כשמגיעים אליה מבינים מיד מדוע מגדולי האמנים בעולם התאהבו בה,ראו בה את המוזה לציוריהם או לכתב ידם וחלקם התגוררו בחבל ארץ זה שנים ארוכות.
הים מנצנץ אליך בתכלת כסופה זוהרת כשמתבוננים בו דרך זכוכית החלון. עצי אורן ודקלים נפרשים כמניפות מזמינות את האדם המגיע להיכנס לאזור שיופיו והדרו מעוררים את הדמיון ואת החושים.
באמצע חודש דצמבר הגעתי במטרה לראות צדדים של העיר אנטיב שלא הכרתי. בעיקר את הפן האמנותי החזק שלה. בפעם האחרונה שהייתי בה,זה היה חודש יוני חם ושמשי. המוני תיירים הציפו את העיר העתיקה והיפה. .
זכרתי בעיקר מרפסות בתי קפה גדושות באנשים שסימני בגדי הים ניכרים על עורם השזוף. הסתקרנתי להיות בחורף באווירה שונה לחלוטין. הדבר הראשון ששמתי לב שלמרות שאי אפשר היה להסיר את המעיל והצעיף,שהאוויר היה חמים ומתקתק והרוח הקרה של פריס הפסיקה לרדוף אחרי ונותרה הרחק.
כמה נעים היה אחרי שהפקדתי את המזוודה במלון (שאחזור לספר עליו בהמשך) לטייל,בסמטאות הציוריות של אנטיב. כמו בכל עיר אני מחפשת קודם כל קפה איכותי על מנת להתחיל את היום באנרגיות מחודשות וטובות. גם אם השעה הייתה כבר חמש וחצי (באירופה הרבה מהקופי שופ מתחילים להתקפל בערך החל מהשעה הזאת)
חיוך מסביר של מקומי שהבין ישר מה שאני רוצה,הוביל אותי לתוך רחוב קטן ונחבא. שם כמו נשלף במיוחד לרגע המתאים בית קפה אינטימי וענוג בשם La Torref de Fersen"" ברחוב Fersen
הבחור עם השער החום והזרועות המקועקעות מאחורי הדלפק נראה לי מוכר. ואחרי כמה חיוכים מהוססים. הוא שאל "לא היית באה לפעמים ל"Ten Bells" (בית קפה קטן ומצוין על התעלה סן מרטן)
"כן זאת אני". נזכרנו שהיינו משוחחים עד כמה חשוב לעיר שיהיו בה בתי קפה הגונים. לא כמו בבראסרי הקלאסי בו הברמן שורף את הקפה אלא אנשים שמתמצאים בקליית פולי הקפה ובמקצועיות מגישים את הקפה הטוב ביותר ללקוח. וגם על סצנת בתי הקפה שמתפתחת בפריס.
הבחור בשם פרנק דמיי הפריסאי לשעבר לא רק העתיק את מקום מגוריו לאנטיב הוא פתח את בית הקפה המיוחד שם הוא קולה את הקפה אותו הוא מוכר למקומות נוספים.
הייתה לי תחושה כמו שאומר הביטוי הנודע של "Déjà Vu"= כבר נראה. שבו חוטי העבר נקשרים להווה. ואולי כבר חוויתי את הרגע הזה בו אנחנו נפגשים ומדברים במקום אחר.הניחוח הנהדר של הקפה הנישא עם הרוח הוא זה שמחבר לרגע בין פריס עיר הבירה האפלולית,הסואנת לעיר העתיקה אנטיב בדרומה של צרפת השוכנת בסמוך לים התיכון.
אחרי שסיימתי לשתות את הקפה המשובח ולאכול מעוגת השוקולד הביתית. הודיתי לפרנק ואפילו קבלתי ממנו כמה עצות מועילות למקומות אחרים מעניינים בעיר וגם הסבר מדויק מדוע אנטיב היא עיר כה אטרקטיבית לגור בה. "אנחנו במרחק כה קטן מההרים,באותו יום אפשר לקפוץ לעשות סקי,להמשיך לאיטליה.לגור על יד ים עושה אותי ואת ילדי מאושרים"
והכי טוב בכל זאת ללכת לאיבוד בעיר שלא מכירים וכשהיא קטנה. תחושת ביטחון נוסכת בך,בעוד מסתובבים בסמטאות בלי לדעת לאן הן יובילו. המרכז השוקק שלה הוא בלב העיר העתיקה. שם נמצאים לא רק מסעדות גורמה וסוגים אחרים אלא גם שוק ססגוני "השוק הפרובנסאל"
ביום ראשון הוא בעיקר מציע בעיקר דוכני אוכל טרי ובערב מסביב עדיין פתוחים דוכנים של חפצי נוי ובגדים.
קישוטי חג המולד הבליטו את יופייה הים התיכוני והשתלבו להפליא בגוונים הבהירים של העיר. מרחוק ראיתי מישהו גורר עץ אשוח מרושת שנראה צנוע על יד עצי הדקל המתנוססים בגאווה כל ימות השנה ונטועים לכל אורכה.
למחרת כבר צעדתי לאורך קו החוף.ההליכה הייתה לכיוון המוזיאון המפורסם של פיקאסו שהוא אטרקציה תיירותית גדולה. בדרך,הים הכחול למרגלותיי ומהצד השני יכולתי להתפעל מהבתים בצבעי התכלת והשמנת.טיפות גשם קלילות שהתחילו לרדת,לוו אותי בטיול.
ביאטריס דיויטה שהיא האחראית על אגף התיירות והתקשורת חכתה לי בזמן עם מטרייה. עיניה הכחולות חייכו מתחתיה.
"הגשם עלול להתחזק כל רגע אני מקווה שבהמשך השהות שלך השמש תחזור"" ביאטריס היא מדריכה מצוינת ובקיאה מאוד בהיסטורית העיר (אנטיב,ז'ואן לה פן,שהיא חלק בלתי נפרד מהעיר אנטיב) ובחייו של פיקאסו אשר טעמו בנשים ואהבותיו מתמזגים בכל יצירה ויצירה.
היא מסבירה לי שאנטיב הייתה תחת שלטון היוונים ואחר כך הרומאים במשך שנים רבות במאות הקודמות והם אלו שעצבו את אופייה המיוחד של העיר ששמשה בעבר ככפר דייגים וברבות הזמן התפתחה גם בייצוא תבלינים ובשמים. אנחנו מתבוננות בים הכחול והגועש המתנפץ אל הסלעים.
"עיר שהיא בסמיכות לים יש לזה יתרונות אך גם חסרונות.זאת הסיבה שהיא נשלטה על ידי עמים אחרים.קל היה להגיע אליה בעבר ולכבוש אותה."
המוזיאון של פיקאסו נמצא בטירה מרשימה מאוד בעלת מבנה רומאי עתיק. בסמוך לו כנסייה בסגנון ספרדי מוארת בכתום תפוזי. המוזיאון עצמו הוא טירת משפחת גרימלדי שאתם פיקסו התיידד וקבע בה את סטודיו הציור שלו ב1946.הוא זכה להיות אזרח כבוד באנטיב. פיקאסו שלבו נכרך בחבל ארץ אקזוטי זה נפטר ב1973בכפר הקטן מו'זן שהוא על יד העיר קאן.
במרפסת המשקיפה לים אנחנו מטיילות בין הפסלים שנוצרו על ידי אמנים מקומיים בין צלילי הכנסייה. ביאטריס מדגישה את יחודו של המוזיאון היחיד בצרפת המשקיף לים. היצירות הן לא רק של פיקאסו אלא גם של אמנים שונים,מחווה לאמן פיקאסו ולציורי הקוביזם שלו.כשנכנסים אליו העוצמה של הצייר הנודע לופתת אותך בחיבוק חזק שלא מרפה כל עוד הולכים בין הציורים והפסלים של האמן היצרי והכריזמטי,עתיר הכישרון.
פיקאסו יצר את אמנות הקוביזם מהשראה של אמנות אפריקאית פרימיטיבית. צורות פשוטות אך מאוד מסוגננות.המוזיאון הזה מכיל מהאמנות של פיקאסו מהתקופה הקוביסטית שלו. בקומה הראשונה אלה תערוכות מתחלפות ובקומה השנייה ישנה התערוכה הקבועה.
האישה שנוכחת בתקופה הזאת בציורים היא אחת מנשותיו הראשונות אולגה חוחולובה. רקדנית בלט רוסייה,אריסטוקרטית. אחת מאמרותיו של פיקאסו בהקשר של הזוגיות אתה "היא אוהבת קוויאר ודברים טובים ואני אוהב את היין ואת הנקניק הקטאלני"
בתקופה שפיקאסו היה נשוי לאולגה הוא נטש את סגנון החיים הבוהמי שלו שהוא חזר אליו במלא המרץ אחרי שנפרד ממנה.
למדתי מהתערוכה שפיקאסו יצר מחומרים שמצא בטבע,בהליכה מחומרים שונים על חוף הים. הייתה לו טכניקה מעולה והוא ידע כל פעם להמציא משהו אחר ומפתיע ולהרפות מהידע שרכש כדי להתפנות לסגנון יצירה חדש.
מוזה נוספת,אישה אחרת שבה היה מאוהב.מארי תרז וולטר נוכחת בחלק מיצירותיו.בדרך בה צייר אותה, אפשר לראות את המשיכה היצרית שלו אליה.
פיקאסו אהב מאוד לאכול קיפודי יםles oursins)),שמזכירים מאוד צדפות.גם בהקשר הארוטי שלהם. הם היוו עבורו השראה גדולה ונוכחים בחלק מהתמונות. והנהנתנות והתאוותנות שלו מלווים אותי גם בדרך החוצה מהטירה.
כחמש דקות הליכה מהמוזיאון מגיעים לשוק הפרובאנסל או השוק בעל אלף הצבעים והניחוחות שהוא הלב ההומה של העיר ביום ראשון בצהריים. את ביאטריס מכירים רבים מבעלי המסעדות והקפה בעיר ומציעים לה להיכנס לשתות את האפרו,או להתכבד בגבינה וכוס יין. היא מראה לי את בר האבסינת המפורסם בקומת המרתף. האבסינת,המשקה הירקרק החריף שהיה חביב על פיקאסו,אוסקר ווילד ,בודלר ועוד רבים וטובים..
פסנתר גדול באמצע החדר עמוס תמונות וציורים ומבחר מסחרר של אבסינת ושל ליקרים במבחר צבעים ואני כבר בתקופה אחרת בהיסטוריה של צרפת.
כשעולים למעלה בחזרה לאנטיב של דצמבר 2018,אני נהנית מהאווירה החורפית הנעימה של העיר שוקקת החיים ביום ראשון בצהריים. אנחנו ניגשות למאפייה "Veziano"של ז'אן פול וזיאנו. המאפייה בעל השם והמפורסמת ביותר באנטיב בזכות לחמים יוצאי הדופן שאופה ז'אן פול. הוא גבר חייכן עם אנרגיה מתפרצת ונעמד לצילום בשמחה עם אחת מכיכרות הלחם הענקיות שלו. הוא מספר לי שהוא נוסע לשבוע האוכל הגסטרונומי הצרפתי שיתקיים בישראל
""So French So Food" מ9-13 בפברואר.
ז'אן פול מספר לי בהתלהבות שהוא מאוד נרגש לקחת חלק בפרויקט. הייתה אפילו תוכנית שהוא,ועוד אופה פלשתינאי וישראלי ילושו מאותו בצק ויאפו לחם נושא שלום אבל היא לבסוף לא תצא לפועל. וכשהוא אומר זאת הניצוץ האופטימי בעיניו לרגע נעלם אך הברק שב מיד לעיניו. "זה עוד יקרה". אני קוראת במבע עיניו.
אנחנו נפרדים מז'אן פול.הוא נותן לביאטריס ולי במתנה שתי כיכרות לחם שזה עתה יצאו מהתנור.
הניחוח המעורר תאבון שלהם מלווה אותנו בדרכנו לסמטה אחרת שם נמצאת המסעדה הגסטרונומית של השף עטור כוכבי מישלן כריסטיאן מוריסט. השם הפיוטי שלה "le figuier de Saint Esprit" בבעלותו של Christian Morisset
"עץ התאנה של רוח הקודש" .ניכר שכל פרט הושקע ותוכנן במסעדה היפיפייה.מוארת בצבעי הפרובאנס, צהוב כתמתם ושמנת המשתלבים בריהוט עתיק ומסוגנן.בגינה שבמזג אויר חם יותר אפשר לאכול בה,ישנו עץ תאנה גדול שקושט עכשיו לכבוד חג המולד.
השף כריסטיאן מוריסט בעל שפם לבן מתנוסס ומרשים במיוחד נראה כמי שנלקח מאחד הציורים הקלאסיים של הציירים הצרפתים הוא גבר רזה וגבוה עומד בבגדי הטבח הלבנים ולא מפסיק לחייך לנכנסים למסעדתו. ביאטריס היא מכרה שלו ואנחנו מקבלות לשולחן מיני פינוקים שמרכיבים את ארוחת הצהריים שלנו אנינת הטעם. פעם אמרו לי שקינוח במסעדה מצביע על האיכות שלה והקינוחים שאכלתי בה הם מהטובים שאכלתי. עוגת שוקולד חמה ובצרפתית
"le fondant au chocolat" הייתה ממולאת בקרם פופקורן נימוח ומיוחד במינו. ולא מדובר בפופקורן תעשייתי מתוק יתר על המידה כי אם פופקורן המוכן במסעדה שיש לו טעם של קרמל וריבת חלב .בצד העוגה היה כדור גלידת פופקורן.גם הגלידה הייתה טעימה להפליא .
כריסטיאן מגיח מידי פעם,בודק שהכול בסדר וכוס היין מותאמת למנה אותה אנחנו אוכלות.הוא מספר שגם הוא עתיד לנסוע לישראל לאותו פסטיבל גסטרונומי בחודש פברואר ויצטרף לאופה ז'אן פול ואזינו.
הוגשו גם קינוחים קטנים לטעימה ואפילו פרלינים שוקולד שעשויים במקום .הם מציעים לי קופסא לקחת הביתה כי אין באפשרותי יותר לאכול אף קינוח אלוהי ככל שיהיה.
מזג האוויר בחוץ מוסיף להיות גשום.ביאטריס משאילה לי את המטרייה. אני ממשיכה לטייל כשבפי הטעמים עדיין מופלאים.נעים ללכת בלי צורך למהר לשום מקום כשהגשם מטפטף על המטריה ומולי רק עצי דקל וים.
למחרת בבוקר אני מסיירת בזו'ואן לה פן העיירה הצמודה לאנטיב היא חלק בלתי נפרד ממנה. אם אנטיב היא הלב העתיק ז'ואן לה פן בעלת חופים,צוקים ומפרצים מרהיבים.הטיול הוא לאורךהCap d'Antibes
מלבד חנויות רבות ומסעדות ישנו גם המלון הידוע "Les belles Rives" "בל ריב" היום מדובר במלון חמישה כוכבים מפואר שהרבה מכוכבי הקולנוע משתכנים בו במהלך פסטיבל הקולנוע קאן בחודש מאי.פעם באמצע שנות העשרים בין שתי מלחמות עולם הוא היה אחוזה פרטית בה גר הסופר סקוט פיצ'גרלד לכמה שנים עם אשתו זלדה. האחוזה והCôte d'Azur השופע אור וקסם רב הוו השראה לכתיבת שתיים מהיצירות המוכרות של הסופר "גסטבי הגדול" ו"ענוג הוא הלילה" .למרות הנשפים והמסיבות הנהנתניות באחוזה. הסופר סבל מהתפרצויות זעם ודיכאון של אשתו.למרות הנוף המושלם והפסטורלי של ים ושמי תכלת,עננים אפלים שייטו בהם.
אני נפרדת מאנטיב וז'ואן לה פן ומהמלון בו לנתי Hotel Royal""
זהו מלון ארבעה כוכבים יפה ומושקע בעיצוב מודרני. יש בו גם ספא ומסעדה המשקיפה לים בשם Café Royal שם גם אכלתי פעם אחרת ארוחת ערב מצוינת וארוחת הבוקר המוגשת שם היא קונטיננטאלית.
ביוט
אני נוסעת לכפר בשם Biot. הכפר הוא כעשרים דקות נסיעה.
ואם לרגע הצטערתי שעזבתי את אנטיב המקסימה, הכפר שמקבל את פני הוא מקום מלא חן ויופי והוא חלק מהפסיפס המרהיב של דרום צרפת.
הכפר נמצא למעלה מעל צוקים יוצר תחושה שהוא ממוקם על הר. שמש חמימה של צהריים מבהירה את השמים ומסלקת את הקדרות האפרורית של אתמול. בכפר מחכים לי בתים צבעוניים,שפע של פרחים ועצי תפוזים ולימונים.קרני שמש מחממות וחתולים שמגיחים מידי פעם מסמטה או מבית ומזכירים לי שאני בחבל ארץ ים תיכון.בלב הכפר יש מסעדות וחנויות לממכר מוצרים מקומיים. ההתמחות היא במפות ובדים במוטיבים של האזור,ססגוניים ופולקולריסטים.
ביוט למרות היותה כפר קטן אוחזת בכמה משאבי תיירות אטרקטיביים במיוחד. יש שם מוזיאון ליצירת זכוכית ממנה מכינים כלי בית ונוי ואף פסלים
" la Vererrie de Biot" היה זה מעניין ביותר לצפות בדרך בה מתיכים האמנים באש( ברקע מתנגנת מוזיקת ג'אז) את הזכוכית ויוצרים ממנה אחר כך כוסות וכלים נוספים בגדלים שונים במוזיאון יש מבחר של עבודות אורגינאליות של אמנים שעבדו עם חומר הגלם הזכוכית ויצרו ממנו גם פסלים במיני צבעים.
מוזיאון נוסף חשוב הוא המוזיאון הלאומי של הצייר פרננד לז'ר-Fernand Leger .ציוריו הענקיים והדמויות רבות העוצמההנשקפות מהן מצביעים על הקשר שהיה לו עם פיקאסו וההשפעה ההדדית.
כשאני עוזבת את ביוט השמים כבר חשוכים. אני עוד לא נפרדת מחבל הארץ הקסום והמואר הזה. מחר אסע לסנט פול דה וינס..
קרדיט לתמונות
למעלה צלום האופה ז'אן פול וזאינו
מרפסת מוזיאון פיקאסו- ז'או לואי אנדריי
אנטיב מראה כללי- קלוד פיוט
מוזיאון פיקאסו -העירייה של אנטיב
באמצע צלום הכפר ביוט