יוגוסלביה.

מה פתאום יוגוסלביה. אף פעם לא הייתי ביוגוסלביה. 

הייתי בדוברובניק, עיר קרואטית בים האדריאטי, מזמן, אז לא ידעתי שהיא קרואטית, הייתי ביוגוסלביה. יפה דוברובניק, שמה מעיד על טיבה וטוּבה.

למעלה, דוברובניק כפי שהוקפאה בין התרים בה

טיילנו גם בסביבה. יצאנו מדוברובניק באוטובוס תיירים,  שנגע בצוקים, במצוקים, בעננים. מבעד לחלונות ראינו כפרים קטנטנים ומים רבים התפתלו, נהרות, אגמים, שקווי המתאר שלהם נראו מלמעלה משוננים, ונחלים ומעיינות, מגובה רב אי אפשר היה להחליט מה הוא מה. אבל כולם היו יוגוסלביה. בעצם, מה זה משנה, אין יוגוסלביה.

עוד מעט אחפש בויקי ואמצא, אם היתה או לא היתה יוגוסלביה. ואם היתה, מה כותבים שם עליה, מה זה השם הזה "יוגוסלביה". כשבקרתי ביוגוסלביה היתה יוגוסלביה, אבל בויקי היא לא היתה. לא היתה ויקי.

היתה יוגוסלביה?

בויקי כתוב ש"יוגוסלביה" היא ארץ הסלאבים הדרומיים, שאִחדה שלוש ישויות פוליטיות, שהתקיימו בנפרד במשך מרבית המאה העשרים. משפט תמוה. בלי עזרת ויקי, בשל מקורותי הסלאביים, אני יודעת, שסלביה מקורה במלה  סלאבה, הלל, שבח, הודו להי כי טוב, הללויה, מחמדיללה, הסלאבים ראו עצמם כמהללי האל, ושמם מעיד עליהם.

קודם אספר על הבקור ביוגוסלביה. לא, לא הייתי שם, נקלעתי לשם, נקלעתי זה מקליע, לקלוע, אז איך נקלעתי, מה זה נקלעתי. לשם. נקלעתי.

דברתי שם עם היוגוסלבים.  באיזו שפה דברתי אתם?

הם היו  ארבעה אולי חמישה יוגוסלבים  בבית לא קטן בכלל.

בכלל, למה הגעתי לשם.

היה לי פנקס קטן, לוח שנה, שהיה פעם לאנשים לפני עידן הסמרטפון, פנקס שנעלם כמו... כמו יוגוסלביה. אבל הייתי ביוגוסלביה.

מהמדרחוב נכנסתי לאחד הבתים, משם לאחת הדירות, היו שם ארבעה אולי חמישה, בני משפחה אחת, אני משערת, אולי שכנים. אבל הם היו מתואמים כמו שצריך. הם לא דברו את השפות שאני דברתי, ואני לא דברתי את שפתם, אבל היה לי פנקס. הם חמדו את הפנקס שלי.

הבנתי את זה תוך כדי המשא ומתן אתם.  אני רק רציתי להשאיר שם את הפנקס למשמרת, עד שאחזור מהטיול ביוגוסלביה. הם או ביתם היו צריכים להיות לי מעין כספת לפנקס שלי.

הם ידעו ואני ידעתי שבגלל זה באתי עד ביתם, עד יוגוסלביה הגעתי. זה לא נאמר, אבל זה היה ידוע, זה היה באוויר של הדירה הכחולה הזאת. גם הקירות ידעו. והתחיל המשא ומתן.

על מה. שהם ישמרו על הצעטאלעך בפנקס עד שאחזור מהטיול ביוגוסלביה.

כאן צריך הסבר. הם חשבו שמדובר  בהרבה זמן. ניסיתי להסביר להם שמדובר בימים אחדים. הייתי צריכה לחזור ביום שני. נסיתי להסביר, שישמרו לי רק על הרשימות הקטנות שלי, על התזכורות בלוח השנה, ובתמורה אחרי שאחזור ואקבל את הרשימות הקטנות שלי חזרה, הפנקס עצמו יהיה שלהם.

הם לא הסכימו.

כמו בכל משא ומתן היה שם וכחן מוביל, שעמד על שלו, אבל לא הבנתי מה שלו ומה שלי.

השיניים שלו היו במצב נורא, מזה הבנתי שהמשפחה הזאת או השכנים האלה שהתכנסו שם בדירה, היו עניים מאד.

כבר הרבה שנים אני יודעת, שאת המעמד הסוציו-אקונומי של אדם בימינו אפשר לקבוע לפי מצב שיניו. זה התקבע לי ביתר שאת, בעזרת גיסתי, רופאת השיניים שלי. לא דומה פיו של העשיר לפיו של העני.

אבל נחזור לעניינינו, אז חסר השיניים הזה, או נכון יותר לומר, חסר השיניים האחדות ובעל השיניים הרקובות, חומות/אפורות /צהובות, קשה להגדיר במדויק את צבען של שיניים רקובות, אבל כל אחד יודע מה צבען ואיך הן נראות, זאת אומרת, שיניים שלא טופלו, הווכחן מעולם לא בקר אצל שיננית. השיניים הרקובות לא מנעו ממנו לנהל אתי את המו"מ, אדרבא הוא  היה מנהל המו"מ הראשי.

באיזשהו רגע הוא העביר את שרביט המו"מ לאשה שהיתה שם, שהיתה הרבה יותר קשוחה ממנו. התווכחה איתי על כל פתק, כאילו באתי לגזול ממנה משהו.

בתוכי התרגזתי נורא. אבל כלפי חוץ איכשהו שמרתי על פאסון.

אבל כמה יכולתי, בסוף התהפכתי עליהם כמו שצריך, ואמרתי שאני מוותרת על השירותים המחורבנים שלהם. אני רוצה את הפנקס שלי חזרה, לא רק את התזכורות שם ואת הפתקים הכתובים, אלא את הכל, כולל הפנקס עצמו.

קרה משהו, הגיעו אנשים נוספים, לא רקובי שיניים. הם נראו ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, מסודרים, מטופחים. פתאום הסתבר, שכולם דברו עברית!

גם החדשים שהופיעו וגם מנהלי המו"מ שהיו בדירה קודם לכן.

למה לא התגלו, למה נמנעו לדבר איתי עברית.

"פחדנו, מכתחילה פחדנו".

יכולתי להבין אותם. יוגוסלביה היתה מדינה קומוניסטית, העברית היתה אסורה במדינות קומוניסטיות, אבל אולי הם רק תעתעו בי, כי בכל זאת טיטו לא היה סטאלין, והקומוניזם שלו היה פחות קשוח מזה של סטאלין, אבל מה אני יודעת על יוגוסלביה.

הגברת שקבלה את שרביט המו"מ אמרה במלים פשוטות:

כסף, אנחנו רוצים כסף.

בשביל זה אנחנו רוצים כסף.

ואני חשבתי לעצמי, מטומטמת, אתמול נולדת, איך לא חשבת שהם רוצים כסף.

אבל חשבתי, חשבתי על זה קודם, רק לא ידעתי, להציע להם. הייתי צריכה להגיד את זה, לא חשוב באיזו שפה, הם כבר היו מבינים.

אני תמהה עדיין, איך פספסתי את המו"מ הזה, איך לא הצעתי להם מפורשות -  כסף תמורת השמירה על הפנקס שלי -  איך לא הבנתי שזה לא שירות מובן מאליו, אפילו  ביוגוסלביה, להיפך, על אחת כמה וכמה ביוגוסלביה.

רגע, יוגוסלביה?

אין יוגוסלביה.

אז למה ואיך נתקפתי ביוגו-נוסטלגיה, אגב, יש תופעה כזאת.

למטה כמה טעימות:

https://en.wikipedia.org/wiki/Yugo-nostalgia

"According to Gallup Poll from 2017: 81% of Serbs think that the breakup of Yugoslavia harmed their country, while 77% of Bosniaks and 65% of Macedonians agree. Only 4% of Serbs think that the break-up of Yugoslavia was beneficial for their country, while just 6% of Bosniaks and 15% of Montenegrins feel positive about the split. In Croatia, 55% of respondents saw the break-up as beneficial and just 23% as harmful. In Slovenia, 41% see the break-up as beneficial while 45% think it was harmful. The highest number of respondents who welcomed the break-up of Yugoslavia were in Kosovo which declared independence in 2008, where 75% said the split was beneficial and only 10% regretted it.^[2]"

למעלה - על נפילתה של יוגוסלביה

למעלה - על מותה של יוגוסלביה - דוקו של ה-BBC

למעלה - שעה של מוזיקה קומוניסטית יוגוסלבית

למעלה - לקט של מוזיקה יוגוסלבית עממית

כתבה: באבא יאגה

© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה