סיפור בהמשכים מאת אפרים שוורץ
פרק 14 - גרמניה
(רשימת הפרקים הקודמים בסוף הפרק)
יצאנו בעקבות מדריך ומדריכה כתריסר בנים ובנות בגילים שונים, מגיל שבע עד ארבע עשרה, על-פי הערכתי.
עלינו על מוניות שהמתינו לנו בכניסה למלון ויצאנו לכיוון תחנת הרכבת.
פגשנו בתחנה עוד קבוצה גדולה של ילדים אשר הגיעו לאותה מטרה. לא ניתן לנו הזמן להתוודע האחד לשני, כי לאחר זמן קצר ניתנה הוראת המדריכים לעלות לקרונות בצורה מסודרת כקבוצות. בכל קרון קבוצת ילדים.
לא זכורה לי הדרך כלל כי לאחר מספר דקות – על אף הרעש הגדול שהקימו הילדים - נרדמתי על הספסל המרופד וישנתי כל זמן הנסיעה.
לאחר מכן סופר לי כי הנוף היה מהמם. אם תשאלו לאן הגענו, אין לי מושג קלוש. ידוע לי רק כי התחנה הסופית היא בגרמניה.
רכבים חיכו לנו בתחנה, ומיד התחלנו בנסיעה מהירה לכיוון מעלה לעבר ההרים הנישאים והמושלגים, אשר השלג הלבן על ראשיהם הבהיק למרחוק.
המראה היה מופלא בעיקר עם שקיעת החמה.
הנסיעה הארוכה הסתיימה עם הגיענו לבית גדול צבוע לבן, בעל שתי קומות ועטור חלונות מכל צדדיו, בעל אגפים רחבי ידיים הבנויים בקומה הראשונה.
מאוחר יותר נודע לי כי לבית יש גם קומת מרתף אשר בו היו מרוכזים שרותי הבית, כגון מטבח גדול. נראה כי בעבר היה שייך הבית לאחד מעשירי המקום ושימש כבית נופש-
ובהמשך שימש את בעלות הברית כמפקדה- וכעת הוא משמש כתחנת ביניים לילדי הפליטים בדרכם לארץ ישראל.
את פנינו קיבלה קבוצת ילדים בוגרים חובשי כיפות, אשר היו אמונים להדריך אותנו במקום החדש. הם התפזרו בין הבאים כחונכים, לכל חניך צורף אחד הבוגרים.
לעברי התקרב בחור רזה וגבוה, שערו אדום ופניו מעוטרים בנמשים, הציג עצמו כמנחם וסיפר שבימי הראשונים במקום הוא יהיה החונך שלי,
שאל לשמי ומאין באתי ועוד שאלות אישיות. עניתי על שאלותיו ברצון כי הבחור מצא חן בעיני.
הוא היה בחור פשוט, בלי כל גינוני נימוסים. השיחה התנהלה ביידיש, שפה אשר למזלי דיברתי עם אמי רוב הזמן, להבדיל מאבי אשר נולד בעיר
הבירה- שם לא היה נהוג לדבר הרבה יידיש ולכן לא היה בקי בשפה זו.
בעזרת מנחם שליווה אותי תוך כדי התאקלמות וכניסה לתלם, כגון שעות קבועות לארוחות, ללימוד עברית, ידיעת הארץ
(הכוונה לארץ ישראל אשר בדרך ואשר עדיין הייתה במלחמה קשה מול אויביה) וכמובן לימוד תורה ותפילה.
כך עברו מספר חודשים בעצלתיים.
על אף הנוחות שבחיי, הלימודים והחברים החדשים שרכשתי, התגעגעתי למשפחתי, להורי ולאחי הקטן,
ואני כבר כמעט בן עשר. מאז הגעתי לכאן, לא קיבלתי כל מידע על גורלם, איפה הם ומה שלומם. חל ניתוק ביננו. לא גלויה, לא ידיעה כל שהיא, שום כלום.
ופתאום , בצהרים אחד, בעודי מתכונן ללכת לחדר האוכל - נקראתי בדחיפות למזכירות.
רצתי לשם. פתחתי הדלת- ומי עומד לפני אם לא אבי? שפוף, עייף ומזיע- קפצתי עליו וחבקתיו בכל כוחי.
..........(המשך יבוא בפרק הבא) .........
רשימת הפרקים הקודמים: