יותר מידי אנשים אומרים לי שאני לא נראית הטיפוס הבוגד..
שאני משדרת הופעה של האישה הטובה שכבר יש בבית, מי שמחפש בחוץ, מחפש את מה שאין ולא את מה שיש, התדמית שאני משדרת בנוסף לאינטליגנציה שלי מכניסה אותי אוטומטית לרובריקת החברה, זו שנח לשמוע את דעתה על כל מיני דברים, להשתתף איתה ולשתף אותה בחוויות, זו שלא תפחד לספר לה מה אתה חושב באמת.
כשיש מישהו לדבר איתו על הדברים "האלו" קופצים על המציאה, גם אם לא עליו.. (ולזה שגנבתי ממנו את המשפט – סליחה מראש)
אז מה? באמת חסר לכם עם מי לדבר? באמת חשוב לא פחות למצוא גם חבר לשתף אותו במה שיכול לקרות ובמה שקורה כי אין לכם עם מי לשתף?
באמת יש נשים שתהיה לכם הרגשה רעה אם "תעשו אותה" כי תרגישו שהיא דומה מידי (גם אם לא פיזית) לדמות האישה שהשארתם בבית?
או שאולי תחששו מלקלקל אותה, כי אולי על הדרך ככה אתם מאפשרים למישהו אחר לקלקל את האישה שלכם מהבית?
אז נכון, אני לא הטיפוס הבוגד, אני האישה ממול, זאת שאתם רואים כל בוקר מוציאה את הילדים, מסיעה אתם לחוגים, רצה לעבודה ולסופר ולסידורים, אבל השאלה אם באמת יש דבר כזה "טיפוס בוגד", יש כאלו שזה רשום להם על המצח?
ואם יש טיפוס בוגד, איך "יודעים"? בהליכה? בלבוש? במראה? בהתנהגות?
יש סיכוי שזה משהו נלמד? כי אני ממש רוצה וצריכה ללמוד, או שלנצח אשאר ברובריקת החברה?