Image may be NSFW.
Clik here to view.
אני כל כך אוהבת את התמונה הזאת XD
כןכן, אכן מדובר בניקו/ליאו שחפרתי לכן/ם עליו. יש לו שם קלישאתי, המשך עלילה שעוד לא ברור במוח שלי ותיקייה שלמה של תמונות שמוקדשות לכל התחלה של פרק (כן, אני רצינית). פרטים:
שם: שניים בדירה אחת.
פאנדום: פרסי ג'קסון, סדרת גיבורי האולימפוס.
תקופת זמן: פוסט גיבורי האולימפוס - אחרי השמדת גאיה. ניקו בן 20, ליאו בן 23.
מיקום: ארצות הברית, כי, אה, זה המיקום של הסדרה הזאת.
דירוג: רוב הפרקים יתנודדו בין PG ל-PG-13. אם יהיו פרקים בודדים בעלי דירוג גבוה יותר (ואני לא בטוחה שיהיו), אזהיר על כך מראש.
שיפ: ניקו/ליאו. יהיו עוד שיפים משניים ברקע.
דיקסליימר: רוב הדמויות וכל הקונספט של חצויים ושל שחזור המיתולוגיה שייכים לריק ריירדן, והזכויות שמורות לו. אין לי שום כוונה להרוויח כסף מכתיבת הפאנפיק הזה.
ז`אנר: זה מין קומדיה רומנטית כזאת שיש בה גם נגיעות אנגסט (כי אלו בכל זאת ניקו וליאו) ונגיעות פנטזיה (כי זה בכל זאת ריק ריירדן).
הערות: תודה לקאלה שעזרה לי להתלבט בנוגע לשם של הפאנפיק.
הפרק הזה הוא מנקודת המבט של ניקו. כל פרק יהיה מנקודת מבט אחרת כנראה, אבל כרגע אני חושבת שאתעסק רק או בנקודת המבט של ניקו או בנקודת המבט של ליאו (יש לי פרק בסימן שאלה עם נקודת המבט של הייזל, אבל שום דבר עוד לא בטוח, אז אעזוב את זה).
כמו כן, זויה היא דמות מקורית. אם זה לא היה ברור.
כל פרק הוא משהו כמו 1,500 מילים פחות או יותר. יהיו בערך 30-40 פרקים, אני מניחה? משהו כזה, אני עוד לא יכולה להגיד בוודאות.
בינתיים יש לי 8 פרקים כתובים. בגלל זה אני מרשה לעצמי להתחיל לפרסם את הפאנפיק ישר לפני תקופת בגרויות.
אם להיות כנה, אני די חסרת ביטחון בנוגע לפאנפיק הזה. הוא קשה לכתיבה והעלילה העתידית לא לגמרי ברורה לי במוח ואני בטוחה שיהיו לו די הרבה פרקים. לכן ווידאתי מי יגיב וכמה לפני שפרסמתי אותו - כי אזדקק לתגובות עם הפאנפיק הזה, כדי שתהיה לי מוטיבציה להמשיך והערות כיצד להשתפר. אז אני באמת מבקשת מכל מי שאמר שהוא יגיב באמת להגיב. אני זקוקה לכן/ם עם הפאנפיק הזה.
הדבר הבא שאני מתכוונת לפרסם הוא הפרק האחרון של הש"א. אחרי שאסיים עם הש"א אתחיל לפרסם את הסיפור המקורי החדש (שגם לו אני צריכה למצוא שם), כמתוכנן. בין לבין אני אמורה לפרסם פיקצר שכתבתי בשיפ תאליה/ריינה, ואולי גם אסופת קצרצרים בפאנדום שינגקי שנוצרו במסגרת פרוייקט 50 מילים בקומונה. לגבי השניים האחרונים אני לא בטוחה, בכל אופן.
ממש אשמח לתגובות, ומקווה שתהנו.
~.~
ניקו די אנג'לו בן העשרים נכנס למועדון הצפוף בצעדים מהוססים. עמד באוויר ריח חזק של עשן ושל אלכוהול, ואנשים שיכורים עברו על פניו בתנועות ריקוד כושלות במרחב הקטן והדחוס. ניקו לא אהב להרגיש נוכחות של שיכורים – פעמים רבות מידי הם הזכירו לו את התחושה של נוכחותם של אנשים גוססים. הוויה מעורפלת, בקושי מוחשית.
עצם השהייה בחדר הטרידה אותו. לא כי הוא לא נהנה מבילוי במועדונים – הוא לא התנזר מהדברים הללו, בהחלט לא. אבל משהו בחלל הצפוף ובריח העשן החזק עורר בו חוסר נוחות חריף. הוא הביט סביבו בסקירה דקדקנית של השטח, עד שנתקל במראה של גבו של הגבר הצעיר אותו חיפש, שעמד מאחורי הבר וערבב קוקטייל בעבור הלקוחה היחידה שישבה אל מול הדלפק.
ניקו הבין באחת מה הוא מקור העשן, מוצא את עצמו בוהה בכוסיות האלכוהול עליהן ריקדה אש בוערת. הוא זכר פעם שראה הסבר בטלוויזיה כיצד יוצרים דבר כזה – משהו על יצירת מפגש בין אדי אלכוהול ללהבה ישירה. אבל זה היה דבר אחד לשמוע הסבר משעמם בטלוויזיה, ודבר אחר לחזות במראה היפהפה והמהפנט הזה מול עיניו.
כעת כבר לא היה לו ספק שהגיע למקום הנכון.
הוא התיישב במרחק ביטחון של שני כיסאות מהלקוחה האחרת. היא אפילו לא שמה לב אליו – היא הייתה עסוקה מידי בלהישען על הבר ולעקוב אחרי תנועותיו של ליאו ואלדס בחיוך קל. הגבר עצמו גם עוד לא התעורר לנוכחותו של ניקו. מבטו היה מרוכז במשקה, אותו הוא ערבב כאילו זה תלוי בחייו.
לבסוף הוא סיים, חלט את הנוזל לתוך כוס מסוגננת ושם בתוכה מטריה קטנה בתנועה מיומנת. "אמרת בלי קרח, נכון?" שאל את הלקוחה בחיוך מבודח ולבן-שיניים שבלט על רקע עורו. הלקוחה הסמיקה והנהנה קלות, לוקחת ממנו את המשקה.
ניקו שם לב מזווית מבטו לאופן שבו אצבעה הברישה את כף ידו של ואלדס כאשר נטלה ממנו את הכוס – ליטוף שחזר על עזרו כאשר היא מסרה לידיו תשלום. בדיוק כשניקו התחיל לקלוט שהוא עלול לחבל בתוכנותיה של האישה להתחיל עם ואלדס, הבחור כבר שם לב אליו. ניקו ראה כיצד עיניו של בן הפייסטוס נפקחו לרווחה במקביל למראה פניה של הלקוחה שנכמרו באכזבה מכך שתשומת לבו של ואלדס הוסתה ממנה.
ליאו התקרב אליו, רוכן לעברו בפליאה מעבר לדלפק. "די אנג'לו? זה אתה? לא הייתי מזהה אותך עם התספורת הזאת, בחיי..."
ניקו כחכח בגרונו במבוכה. הוא היה צריך לצפות שמישהו כמו ליאו לא יקלוט שמנסים לחזר אחריו, והכל זאת הרגיש דקירת אשמה קלה ממול לאופן שבו האישה נסוגה בהבעה מדוכדכת מעט וחזרה לחברותיה עם המשקה בידה.
קולו של ואלדס העיר את ניקו רגע לפני ששקע ברגשות האשם שלו. "השתנית, בן אדם! מה לעזאזל עשית לפנים שלך?!" ליאו שלח את ידו אל הפירסינג באפו של ניקו, אבל אז קפא. "אה, רגע. אתה לא אוהב מגע." הוא משך את ידו חזרה לצידי גופו. לרגע ניקו היה יכול לראות מבוכה בעיניו של הגבר שמולו, אבל ליאו מיהר לחזור לבדיחות הדעת האופיינית לו, כרגיל. "אז מה הביא אותך למקום משכני המפוקפק?"
ניקו בחן את ואלדס בשתיקה. הוא החל להרגיש שזה לא היה רעיון טוב, אבל מצד שני, לא היו יותר מידי אפשרויות אחרות. "ג'ייסון אמר לי שתהיה כאן. אני צריך מקום לישון בו."
"הו!" קרא ליאו בחיוך מופתע. "הקול שלך התעבה, ילד."
ניקו עיקם את האף. "כן. זה מה שקורה בגיל ההתבגרות. אתה מוכן להתייחס למה שאמרתי?"
ליאו המשיך בשלו. "בן כמה אתה בכלל?"
ניקו נשך את שפתיו. הוא הבטיח לעצמו שיהיה סבלני עד כמה שיוכל – דבר שידע מראש שלא יהיה פשוט, בהתחשב בכך שמדובר בליאו ואלדס בעל הכישרון המיוחד לעלות לו על העצבים. אבל הוא חשב שיעמוד בזה. כעת כבר לא היה בטוח. זה היה סופו של יום ארוך ומתיש נפשית, ולניקו לא נשארה אנרגיה בשביל לעמוד מול ואלדס והחיוך הזוהר שלו ולחכות שהוא יועיל בטובו להתייחס למה שהוא אומר.
ניקו לקח נשימה עמוקה ואמר, "ואלדס, רבתי עם חבר שלי ואני צריך מקום לישון בו. ג'ייסון אמר לי שאתה גר קרוב ושבטח תסכים לתת לי מחסה. אם הוא טועה, אלך. אבל אל תבזבז לי את הזמן."
הבעתו של ליאו ואלדס השתנתה מהקצה אל הקצה. "אני מצטער, אחי." הוא אמר, ונשמע כנה. "אתה רוצה לשתות משהו? אני מסיים עבודה בתוך חצי שעה. ובכן, טכנית אני זו אמורה להיות חצי שעה, אבל הבחורה שאמורה להחליף איתי משמרות תמיד מאחרת, אז בפועל... ובכן – כמו שאתה רואה, המקום הזה גדוש באלכוהול, ואין כמו אלכוהול כדי לשכך יום מעייף." אמר ליאו בקלות דעת.
ניקו עצם את עיניו. ליאו היה בחור טוב, אבל הוא לא הצטיין בדברים כמו רגישות או טקט. "אני לא יכול לשתות. אני בן עשרים*." ענה ניקו בעייפות. הוא חשב קצת, מרגיש את קיבתו מתכווצת לאחר עוד יום בו הוא שכח לאכול, ואז הוסיף – "אשמח... זאת אומרת – אם יש משהו לאכול – "
נראה היה שדעתו של ליאו מוסחת. "יש זיתים. אה, ולימונים. וקרח – קרח נחשב אוכל? – ואולי אמצא משהו במקרר העובדים מאחורה, אבל זויה הייתה כאן בבוקר כך שהיא בטח כבר הספיקה לשאוב לתוכה כל דבר אכיל בטווח קילומטר – נראה לי שאהבה לאוכל זה אשכרה מאפיין של בני דיוניסוס – בדירה יש אוכל, אני מבשל הרבה – "
"זיתים יהיה טוב." אמר ניקו, משתדל להסתיר את מבוכתו. הוא קלט לפתע שזה וודאי היה גס רוח מצידו להתפרץ על ליאו בצורה הזאת, בהתחשב בכך שהבחור הראה נכונות לעזור לו. אבל ניקו היה כל כך עייף וכל כך מדוכדך עד שלא הצליח לחשוב על כך. חרטה התפשטה בו.
ליאו שלף טלפון נייד מכיסו וחייג במהירות. "זויה? כן, אני צריך שתבואי מוקדם יותר להחליף אותי במשמרות ושלא תאחרי כרגיל. כן, שמעת נכון – תקשיבי, אני כאן עם בחור שבור לב וחצי מורעב שצריך עזרה. מה זאת אומרת?! היי, אני החלפתי אותך בפעם ההיא שאימא שלך נחתה מוקדם מהמצופה והיית צריכה לנסוע להביא אותה! תקשיבי, אישה, אני אפצה אותך. כן, פיצה תוצרת בית, כרגיל. מה?! מה זאת אומרת שתיים?! פיצה תוצרת בית ובירות על חשבוני! זה או שאין עסקה! סיכמנו? קדימה, בואי מהר!"
ניקו בהה בגבר שהתווכח בקולניות עם חברת העבודה שלו בטלפון. הוא לעס את הזיתים באיטיות, אבל הבטן שלו קרקרה במחאה על המזון הדל. ליאו שמע זאת, נפרד מחברתו לעבודה בקריאת "כן, כן, אני אשים אננס על הפיצה!", מילא את קערתו של ניקו מחדש בזיתים ואז מיהר לשרת את הלקוחות שהספיקו להתגודד מסביב לבר.
כעבור כרבע שעה, אישה גבוהה בעלת עיניים אפורות יפהפיות נכנסה לבר. היא העיפה מבט משועשע בליאו שנאבק לספק את כל הלקוחות, ואז הסתכלה בניקו, מרימה גבה. "אז אתה העלם במצוקה, די אנג'לו? לא הייתי מנחשת." היה מבטא רוסי בולט בדיבורה והיא הביטה ישירות בעיניו, שולחת אליו יד ללחיצה. ניקו שקל אם לקחת את הדברים שהיא אמרה כמחמאה או כעלבון. "שמעתי עלייך הרבה." היא אמרה, חיוך דק על שפתיה.
ניקו הופתע. רוב החצויים שידעו מי הוא חששו להיות בקרבתו, נרתעו ממנו. אבל היא לא הראתה אפילו צל של פחד. הוא עמד לענות לה, אבל אז ליאו נעשה מודע לנוכחותה. "זויה! הגיע הזמן!"
היא נחרה בבוז. "אל תעצבן אותי, ואלדס. מספיק זה שהוצאת אותי מהמיטה. קדימה, פנה את עצמך מהמקום וקח את החבר שלך לחוף מבטחים. אני רוצה לקבל את הפיצה והעוגה שהבטחת לי עד סוף השבוע."
"עוגה?!" הסתייג ליאו, אבל זויה כבר דחפה אותו חזרה אל רחבת המועדון, ותוך רגע כבר הייתה עסוקה בלשרת את הלקוחות.
ליאו נאנח, אבל אז התנער ולקח את זרועו של ניקו בידו בתנועה קלה. "בוא, נצא החוצה." ניקו מצא את עצמו מתכווץ לתוך עצמו. ליאו תקע בו מבט מוטרד ושאל, "קר לך?"
אומנם גם היה לו קר, אבל זה לא היה עצם העניין. הוא פשוט הבין לפתע כיצד הוא נראה – עייף, עלוב, זרוק ואבוד, תלוי בחסדיו של מכר ישן שהוא לא פגש כבר כמה שנים טובות, אליו הלך מהסיבה הפשוטה שהיה קר מכדי לישון ברחוב. ליאו כבר כעת עשה מעל מעבר בשבילו, וניקו לא היה יכול אפילו להגיד לו תודה. הוא הרגיש את המילים תקועות בגרונו, את המחנק שעלה. הוא החל לנזוף בעצמו על כך שלא עשה מסע צללים למקום בטוח במקום להעיק על ואלדס, למרות שידע שמסעות צללים הם מסוכנים בעבורו כשהוא חלש. ניקו הרגיש איך ידיו רועדות מתסכול.
"אוקיי, רואים שקר לך. קח את המעיל שלי. אתה יודע איך אני, הגוף שלי הוא כמו תנור טבעי."
"לא קר לי." אמר ניקו, מרים את קולו.
ליאו כנראה קלט פתאום שמשהו לא בסדר, כי הוא רכן קלות את עבר ניקו בדאגה. "היי, אחי, הכל יהיה בסדר. עוד מעט נגיע לדירה ואני אדאג שתאכל כמו שצריך ושתישן טוב כדי שמחר תוכל לחזור לחבר שלך בריא ושלם – "
"לעזאזל איתך, ואלדס! מה כל כך קשה להבין שאני לא עומד לחזור אליו?! הוא זרק אותי מהדירה שלו! בגלל זה אני כאן!"
ניקו התחרט על הצעקה כמעט מיד לאחר שזו נחלצה ממנו, אבל אז ההבעה על פניו של ליאו הסיחה את דעתו מכך. אימה עיוותה את פרצופו, והוא הביט על משהו מאחורי גבו של ניקו בעיניים גדולות. ניקו הסתובב תוך כדי שהוא שואל בעצבנות, "על מה לעזאזל אתה מסתכל?!" אך אז השתתק כאשר המראה של הקיקלופ המחריד ענה על שאלתו.
~.~
* בארה"ב הגיל שבו מותר לשתות הוא 21 ומעלה, ולא 18 ומעלה כמו אצלנו.
מקווה שאהבתן/ם,
תגיבו (באמשלכן/ם),
מייטי בי. Image may be NSFW.
Clik here to view.