זה די לא שפוי מצידי לשבת היום אחרי חצות, ולתקתק רשומה על ספר, אבל יש דברים שהם מעבר להגיון. לאחר שפרסמתי את הסקירה על ספרה החדש של מאיה ערד - "העלמה מקזאן", קיבלתי גל שלם של המלצות נלהבות ל"חשד לשיטיון" שלה ולאחר שקראתי אני חשה סוג של "חובה מוסרית" לדבר על זה.
בואו נדבר קודם עליו - על הגרמני המנוול הזה.
התרעת הומור שחור - לא נראה לכם ממש הגיוני שדווקא גרמני תרם את שמו למחלה שמוחקת את הזיכרון? הלו... בגללם אנו מצווים כבר מגיל הגן בכל יום השואה לזכור - "לא נשכח ולא נסלח". כנראה שהדרך היחידה לעקוף את ההשפעה הסביבתית על הזיכרון שלנו הוא לתפעל את השפעה הגנטית. אתם רוצים לזכור? ניין - אנחנו נדאג שתשכחו !
הצרה היא, שכמו כל הגרמנים, גם אלצהיימר הוא יסודי ושיטתי, הוא לא מתייעץ איזה מהזכרונות מתאים לך לשכוח, כמו לדוגמא: הפשלה ההיא בכיתה ד' שהתחלף לך הקול בזמן ששרת סולו בפני כל בית הספר, לא, זה יהיה תקוע לך שנים בסיוטים. במקום זה הוא מתחיל למחוק את מה שקרה לך אתמול בבוקר - וכשרואה כי טוב, הוא הולך ומפשפש בעברך ומשאיר סימניו. מוחק שורה ועוד שורה בטיפקס עבה, קודם את זכרונותיך, ואחריהם את הנוכחות של כל מי שהיה יקר בחייך, ואז את מילותייך ולבסוף ימחוק גם אותך - עד שתוותר רק קליפה אנושית דוממת וחסרת אונים.
אין דבר נורא יותר מלהתבונן בעיניו של חולה אלצהיימר ברגעי הצלילות הבודדים שלו כאשר הוא קולט לחלקיק השנייה את הגיהנום שאליו הפכו חייו, מלבד אולי מבטם השבור של הקרובים המחפשים זיק של זיהוי בעיני האיש שהם כל כך אוהבים.
אני רואה את המלכה האם שתחייה בצלילות כל ימיה אמן, מתחלחלת מכל סימן של אובדן זיכרון. כל מילה שלא נשלפת במיידי מלחיצה אותה, כל חפץ שהיא לא זוכרת איפה הניחה מכניס אותה לסרטים. ליבי יוצא אליה כמו שהוא יוצא אל רותי וגיורא, גיבורי הספר.
בשנת 1969 קמה רות, עזבה את בית הוריה, את חברותיה ואת הקריירה האקדמית המזהירה שנבאו לה והלכה אחרי גיורא אל המדבר - מדבר קליפורנייה, כדי שיגשים את חלומותיו כחוקר וכמדען הנדסת אוירונאוטיקה. היא לא מנסה להקלט בעולם האקדמיה בארה"ב והופכת עקרת בית - היא מטפחת את ביתה בין גבעות קליפורנייה ואת הגינה האכילה שלה, אופה עוגות מושלמות וסובבת סביב גיורא כפי שהוא חג סביבה - ביקום מעגלי משלהם - בלי ילדים, בלי משפחה קרובה (עם אחותה היחידה היא מתקשרת בקושי והוא בן יחיד למשפחת ניצולי שואה). הם הודפים חברים שמנסים להכניס אותם לאירגוניהם ולחייהם, מלבד מעגל המכרים מהעבודה שלו ומחויבויות חברתיות פה ושם הם מנותקים מהכל.
עוד שהיו שני ילדים הבטיחו זה לזו ברגע של צלילות שלא לגמור כמו "הזקנים שלהם", כמו אביו שחלה באלצהיימר ונמחק עד שמת או כמו סבתה - זקנה רדופת פרנויה - והנה הם כבר בני שבעים פלוס, הזמנים משתנים וגם הם לא כמו שהיו. הגוף בוגד, המראה לא מחייכת אליך, היכולות הפיזיות והקוגניטיביות מתחילות להראות סימני התדרדרות. רותי מסתכלת על גופה המזדקן בגועל ועל גיורא בדאגה. הוא הופך כבוי: איטי, חולמני, לא קשוב, לא חד כבעבר. החרדות שלה הולכות ומתגברות כאשר גיורא מתעקש להכניס אל חיהם הסגורים והמסודרים את נטעלי, שבאה ללמד באוניברסיטה שממנה גיורא עומד לפרוש לפנסיה בימים אלה ממש. סבתה של נטעלי ואמו של גיורא "הפכו משפחה" כאשר בזמן השואה הצילו זו את זו ונותרו מחוברות ב"קשר דם". ההתעקשות הזאת על נטעלי מלחיצה את רותי ומעוררת בה חששות מסוגים שונים - כאשר העלילה מתפתלת סביב הסיפורים שרותי מספרת לעצמה על טיב הקשר והפעולות שבהן היא נוקטת עקב כך. אני חייבת רק הערה אחת - הפעולות שהוא עושה כל כך לא הגיוניות בתוך מערכת זוגית שמוצגת כאן שוואלה אני מבינה אותה לגמרי. לדעתי זה הפספוס היחידי של הספר הזה.
מאיה ערד כותבת ביד רגישה על הקושי ועל הבדידות שבזקנה.
על הפרידה מבני הזוג בין אם הופרדו סופית על ידי המוות, ובין אם הם מוצאים את עצמם לצד "מתים-חיים" שהולכים לאיבוד בתוכם ומה גרוע יותר.
על ההחלטות הקשות: האם לטפל בבן הזוג החולה לבד או להעבירו לדיור מוגן? ועל הילדים ומקומם בחיי הוריהם הזקנים.
על פי המיקרוקוסמוס בספר הזה - לא משנה עם בחרת שלא ללדת ילדים כמו גיורא ורותי, או ללדת ילדים כמו פול, דון וג'יני בסופו של דבר כולם מוצאים את עצמם לבד - לכודים בעליבותם ובעלבונם ומתמסרים בצמא לכל מי ששובר את בדידותם.
ספר פסימי חונק בגרון אך מעורר מחשבה - ומה אנחנו צריכים יותר?
"חשד לשטיון" - מאיה ערד (2011)
חרגול +
הוצאת חרגול
הוצאת עם עובד
333 עמ'
מה אומר ומה אגיד - זה ממש לא כייף להזדקן, אבל כפי שזה נראה מכאן גם האופצייה השנייה היא לא משהו!
אז לא נותר אלא להפיק את המקסימום ולהתפלל שראשינו תמיד ישארו צלולים על כתפנו.
ובנימה אופטימית זאת אני הולכת לארוז כדי לייצר לי עוד ועוד זיכרונות שאם המנוול הגרמני יבוא פעם לפחות שתהיה לו הרבה עבודה. 
מכיוון שיש להניח שלא אצליח לכתוב במהלך החודש בקרוב בעודי משוטטת בדרכים ואוספת חומר לבלוג - אני רוצה לברך בברכת "חג שמח" , "שנה טובה" וגמר חתימה טובה את כל קוראי וכל בית ישראל.
