אני אוהבת אוכל בסיסי ופשוט. אם הייתם שואלים באיזו מסעדה אני מבקרת מיוזמתי בצורה הכי תדירה, הייית מתלבטת בין ארומה לבין איזשהו בורגרס בר. אבל אני לא סתם אומרת "מיוזמתי" - כי יש לי משפחה שמשום מה חובבת מסעדות שף. כמה שהתפריט פחות מובן, מורכב מחומרים איזוטריים ומכיל שמות לא מובנים - כך משום מה הם אוהבים אותה יותר.
לכן יצא לי כבר לבקר במסעדה שבה דחפו לנו אינספור בקבוקי מים מינרליים במחיר מופקע עד שאני ברוב חוצפתי ביקשתי שיביאו פשוט מי ברז, כפי שמסעדה מחוייבת לעשות (המלצריות אמרו שאין להן קנקן אלא הן חייבות להביא כוסות אישיות. אמרתי להן להביא אותן בכל מקרה, ומאותו רגע המלצריות נעלמו עד שאחותי, גיסי והתינוקת קמו מהשולחן והמלצריו אולי חששו אנחנו נולכים להבריז בלי לשלם את החשבון). מאוחר יותר מישהי הסבירה לי שישנן תרבויות מסוימות שבהן שתיית מים מינרליים היא חלק מהבילוי, אבל עם כל הכבוד - זה לא לעניין להפעיל לחץ על הסועדים לקחת מים מינרליים ולהתחמק ככל האפשר מלתת להם מי ברז (שוב, זה משהו שמסעדה מחוייבת לתת חינם לפי החוק).
במסעדה אחרת, חיפוש מעמיק בתפריט גילה לי שאין שם אף מנה שנשמעת לי אכילה (אני כבר לא מדברת על טעימה, אלא על "אכילה" בלבד). למרבה מבוכתה של אמא שלי, פשוט חמקתי החוצה וחזרתי הביתה (כי עם כל הכבוד, אני לא מסוגלת לשבת שעה שעתיים במסעדה בלי לאכו בזמן שאני כבר מתה מרעב). בדיעבד, מהביקורות שקראתי על המסעדה גיליתי שטוב שעזבתי: כי קודם כל, גם אם הייתי מוצאת מנה שאהבתי, צוות המסעדה לא היה ממש נותן לי את האפשרות להנות ממנה בשקט, כי המסעדה מאמינה ב"שרינג". מה זה שרינג אתם שואלים? מדובר על מצב שבה המטבח מוציא את המנות בקצב שהן מוכנות, כלומר אחת אחת פחות או יותר - כדי לאפשר לכולם לטעום מכל המנות. אפשר לבקש להוציא את כל המנות יחד, אבל לא ממש מתחשבים בזה, גם כשיש מצבים שחלוקת מנות כזו לא אפשרית (נניח במצב שבו יש צמחוני בקרב קהל של אוכלי בשר או חבורה מעורבת של אנשים שחלקם אוהבים נניח רכיב מסוים כמו פירות ים וחלקם לא). דבר נוסף שהסגל מנסה להציע לא ממש בעדינות לאנשים זה שהשף יקבע להם תפריט. אני מניחה שבמצב כזה אולי אפשר להגביל את הסכום שבו השף יכול להציע את המנות - אבל זה לא משהו שהמלצר יגיד מראש. ובאחת הביקורות על המסעדה, סיפר אחד שבחר באופציה הזו - שהשף בחר את המרכיבים הכי יקרים שאותם הוא יכול היה לבחור כדי להכין ארוחה. גם פה אלמנט ה"זה בילוי עילי ולכן סכום הכסף שאתם מוציאים הוא שולי ולא ממש חשוב" מאוד בולט.
ויש בין כל אלו מסעדות יקרניות שכשמסתכלים על הסכום שמשלמים לעומת התמורה שמקבלים (גם אם מתחשבים בכך שאיכות המרכיבים מאוד גבוה והשכירות בת"א יקרה ומשלמים יפה לצוות המלצרים כי מדובר על צוות מקצועי יחסית) - מסתבר שהתשלום על שמו הטוב של השף מהווה רכיב גדול (מידי) מהמחיר. כי יש מצבים שבהם מנות פשוטות נדפקות. יש מצבים של מלצרים שמתייחסים באופן מזלזל לאנשים שמחפשים מנה יחסית פשוטה, לא משתפים פעולה עם הרצון ל"שרינג" (מושג מאוד פופולרי בשנים האחרונות, כנראה כדי שנוכל להתפעל ממלוא הספקטרום של מה שיש לשף התורן להציע), או חלילה מבקשים מי ברז. ויש מצבים שהמלצרים לא ממש מקשיבים לבקשות, ולא מבינים שישנם אנשים שלא אוהבים אוכל חריף, וממליצים על מנות לא מתאימות. ויש מקומות שבהם האוכל גרוע ונראה בעיקר כמו רשימת מרכיבים שלא ממש קשורים אחד לשני.
שלא תבינו לא נכון - אכלתי גם במסעדות יוקרה שבהן היה לי כיף. יש את מסעדת "קבליר" בירושלים שבשנים האחרונות המחירים בה כנראה האמירו שחקים, אבל השירות בה בעבר היה נעים ומקצועי, והמנות איכותיות בלי להיות מתוסבכות ולא מובנות. גם במסעדת שגב בהרצליה יש שילוב בין אוכל איכותי לבין ההבנה שלפעמים אוכל איכותי הוא פשוט ולא בהכרח פלצני (ומכיל כמה שיותר רכיבים "אקזוטיים" ולא מוכרים), להבין ההבנה שהלקוח הישראלי אוהב כמות בתמורה לכסף. אבל יש לי תחושה שבשנים האחרונות יש בלבול בין איכות לבין הערצה עיוורת של טרנדים ושפים מפורסמים שבעצם מקטינה את החשיבות של הטעם של האוכל (העיקר כדי להגיד שאכלנו במסעדה נחשבת כזו או אחרת).