שלום כולם,
יש לי מלא שיעורי בית עכשיו (שדחיתי כרגיל ל12 בלילה. אני חייבת להיפתר מההרגל הזה) אז לא אכתוב הרבה אז..
היום אחד מהחבורה שגל מסתובב איתה (שהם דיי אחלה ואני דיי אוהבת כמעט את כולם ברמה כזו או אחרת) הלך אליו והתחיל לדבר עם כולם ואני הקשבתי בחצי אוזן והגבתי מידי פעם (אני יושבת קרוב לגל) ואז הילד הזה אמר משהו כמו "... אבל שני חרשנית אז.." והמשיך לדבר (כשהוא מסתכל אליי ויודע שאני שומעת).
באותו הזמן התכוננתי למבחן מועד ב' שעשו לי (דרך אגב, הוא הלך לי ממש טוב) שבגלל ה..דחייות שלי כל הזמן אז יצא שעד היום בבוקר לא התכוננתי ל70% מהמבחן והייתי נורא לחוצה אז כן- התכוננתי בזמן שיעורים, וגם קצת בכמה מההפסקות. והיתה לי סיבה טובה.
ונעלבתי מהילד הזה. ככל שאני מגלה עליו יותר ויותר דברים (במיוחד מגל) אני יותר לא מחבבת אותו. ואז חשבתי לעצמי- למה אני לוקחת את זה קשה? הבנאדם אפילו לא התכוון לפגוע בי. ועוד יותר- למה אני צריכה לפחד מזה שיקראו לי חרשנית? בגלל העובדה שאני באה לבית הספר כדי ללמוד? בגלל העובדה שבמבחן בוחנים אותך על החומר אז כשאני לומדת אליו אני מנסה ללמוד פרפקט כי זו כל הפואנטה שבללמוד?
אני צריכה להרגיש שזה לא בסדר ללמוד? שזה לא בסדר לנסות להצליח בכל מה שאני עושה? שתושייה, כוח רצון וחריצות הם דברים רעים שאסור להם להתקיים?
ולא הבנתי למה כל כך הפריע לי מה שהוא אמר. עד כדי כך שנשארתי במצב רוח כל כך מבואס בהמשך היום שאשכרה אחת מהחברות שלי פשוט באה באמצע שום דבר וחיבקה אותי ושאלה אם הכל בסדר...
ואני עדיין לא מבינה למה זה הפריע לי כל כך.
אולי בגלל העובדה שגל לא אמר על כך שום דבר. ושכנראה הוא צחק עם כולם.
לילה טוב,
TFL