בקיצור: האם ניתן להפוך ספר לסרט? על הסרט של נטלי פורטמן, וגם על אימא שלי. $$$ [3440]
כדי לראות את רשימת התגיות (מילות המפתח) שלי, רדו למטה, אל מתחת לתגובות, ועשו קליק על מילת המפתח שמעניינת אותכם. קליק על "הצג הכל" יפתח לכם רשימה של עוד (המון) תגיות.
אל רשימת הנושאים שלי ( <- קליק על)
זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.
על סיפרות מול קולנוע
הסרט "סיפור על אהבה וחושך", סירטה של נטלי פורטמן, הוא סרט מעניין, אבל לא אם מצפים למצוא בו את הייצוג של הספר "סיפור על אהבה וחושך", סיפרו של עמוס עוז.
ספר הוא ספר, והניסיון להפוך את הספר לסרט, שיהיה האקוויוולנט של הסרט, נדון מראש לכישלון. בספר, הקורא הוא משתתף פעיל בפעולת היצירה האמנותית. המחבר כותב מלים על הנייר והקורא בונה את הסרט הפרטי שלו בראש, מתוך ההבנות, והזיכרונות, ועולם הדימויים הפרטי, והקונוטציות – שהמילים הללו מעוררות אצל הקורא. בסרט הצופה הוא פאסיבי, הוא אינו צריך לדמיין שום דבר. הכל נתון לו בכפית. כאשר הבמאי מצלם את הסרט הוא מעביר לווידאו את הסרט הפרטי שלו, שאינו זהה לסרט שהיה למחבר בראש, ואינו זהה לסרט שהיה לקורא הספר, שבא לראות את הסרט. ההצלחה של הבמאי נמדדת בכך שהוא מצליח, אם הוא מצליח, לגרום לצופים חלק מן החוויות שהיו להם בשעה שקראו את הספר. צופים רבים, רוצים לראות בסרט שמוצג בקולנוע את הסרט הפרטי שלהם – והם מתאכזבים משום שזה לא קורה, כאשר החוויה של הצפייה בסרט נופלת מהחוויה של קריאת הספר – אם הספר הוא ספר טוב. ספר שאין בו עומק, ספר שיש בו רק "אקשן" – אין כל קושי לתרגם את ה"אקשן" למכות על המסך.
הסרט "סיפור על אהבה וחושך"
הספר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז הוא ספר חזק. זהו ספר מאוד אישי, שעוסק בחוויה האישית של עמוס עוז, אבל הוא גרם למיליוני אנשים, בכל רחבי העיולם, להזדהות עם מה שעבר על, ומה שחש, עמוס עוז. שום במאי אינו יכול לקחת את הספר החזק הזה ולהמיר אותו לסרט קולנוע. לכן כשבאים לאולם הקולנוע לצפות בסירטה של נטלי פורטמן, צריך לשכוח מהחוויות שהיו לנו בעת קריאת הספר, להיפתח לחוויה של נטלי פורטמן, שקראה את הספר, ועשתה מאמץ אדיר, כדי ליצור את יצירת האמנות הזאת. זהו סרט קולנוע שפורטמן היא גם התסריטאית, גם הבמאית, גם המפיקה, וגם השחקנית הממלאת את התפקיד הראשי, העיקרי בסרט. זהו מאמץ ראוי לשבח, והיא יצרה סרט מעניין. הספר "סיפור על אהבה וחושך" הוא ספר חשוב. הסרט "סיפור על אהבה וחושך" הוא לא סרט חשוב, אבל הוא בהחלט סרט ראוי לצפייה.
רוב המבקרים לא אהבו את הסרט, כי הם לא מצאו בו את מה שהם רצו, מה שהיה בסרט הפרטי שלהם, כשהם קראו את הספר. הם לא נפתחו לסרט של נטלי פורטמן, לחוויה של נטלי פורטמן. פורטמן יצרה סרט כואב על פאניה קלאוזנר, אישה שחייה היו אכזבה מרה. אישה שאוהבת את בנה הילד, ורוצה בטובתו, אבל ייסוריה אינם נותנים לה להיות אימא טובה ואישה טובה לבעלה. פאניה שסובלת ממחלת נפש (מניה דפרסיה?) ומכאבי ראש. אם היתה זו יצירה בידיונית היינו אומרים שהאכזבה שלה מחייה האפורים גרמה לה למחלת הנפש ולכאבי הראש, וזאת המצאה של המחבר. אבל זה סיפור על אהבה וחושך, סיפור מהחיים.
פורטמן לקחה מהספר כמעט רק את הסיפור של האישה המתייסרת ורק קצת מיתר הסיפורים שבו. היא לא עשתה סרט הוליבודי, עם רצף דראמתי. הסרט הוא אוסף של סצינות, הלקוחות מתוך הספר, סצינות שאינן מתקשרות זו לזו, ורק בסוף הסרט אתה מבין את הסיפור שפורטמן מספרת. פאניה של פורטמן אינה מרבה לדבר ורק עיניה מביעות את סיבלה.
עמוס עוז ואני
כשאני קורא את הספר "סיפור על אהבה וחושך" אני מרגיש הזדהות רבה עם סיפורו של עמוס עוז: המקור בווילנה (שבסרט אינו מורגש), שנת הלידה הזהה, המשפחה הרביזיוניסטית, ילדות בתקופת המאבק להקמת מדינת ישראל, ההוראה באונ' בן גוריון – כל אלה פרטים ביוגרפיים שמקרבים את עמוס עוז אלי.
אחרי שראיתי את הסרט, עלה בדעתי שגם בסיפור האם, יש קצת דימיון. גם אימא שלי רצתה להיות חלק מהמהפכה הציונית. גם אימא שלי הפכה לעקרת בית, שחייה אפורים ומלאי שיגרה. אבל אימא שלי לא התייסרה באכזבותיה. אמא שלי קמה יום אחד, הצטרפה לאצ"ל, והשתתפה בפעולות נגד הבריטים, בתקופה שבה זה היה עלול להסתיים על הגרדום. אומנם לא היו נשים לוחמות במחתרת שהועלו על הגרדום, אבל זה לא היה בתודעה שלנו באותם הימים. כשקמה המדינה יצאה אימא שלי מהבית, נפרדה מבעלה, התגייסה לצבא והשאירה אותי הילד, לנהל משק בית לבד בעצמי. הכאב של פאניה קלאוזנר והכאב של אימא שלי רעיה רגב (ברמן) היה אותו הכאב – אבל התגובה שונה.
לסיכום: תשכחו מהספר. תנו לנטלי פורטמן לספר לכם את הסיפור של פאניה קלאוזנר. סרט ראוי לצפייה.
המלצה
אם לא קראתם עדיין, או שאינכם זוכרים את מה שקראתם מזמן, אני ממליץ בפניכם לשוב ולקרוא את ילד בן 6 במחתרת נגד שלטון המנדט הבריטי בכתובת:
האם אני צודק? אל תסכימו אתי.
מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים?
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
המונה היומי: עד היום היו 582,560 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006
אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קיראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.
אם הדברים שכתבתי פה מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אנא, הגיבו לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה", כדי שאדע שקראתם וחשבתם עליהם.
אם התגובות שלכם מתייחסות לנקודה מסוימת במה שכתבתי, סמנו אותה בשדה "נושא" ע"י מספר בסוגריים מרובעים כפולים, לדוגמה [[1]], ואני אכניס את המספר הזה בתוך הטקסט שלי.
כיתבו תגובות. אל תהססו. אין צורך להיות בלוגר רשום. אין חובה לתת כתובת דוא"ל. כל אחד יכול לכתוב את שמו – ולהגיב (עד 17 שורות).
אם האותיות קטנות וקשה לכם לקרוא – לחצו על מקש ה-CTRL ביחד עם מקש התו "+" (פלוס), ואז האותיות יוגדלו.
הפונקציה "חפש בבלוג" אינה פועלת כהלכה. כדי לעשות חיפוש בבלוג הזה אחר רשומה שמכילה מילה מסוימת, או צירוף של מילים – היכנסו לגוגל, או לשדה של גוגל בדפדפן, וחפשו את המילה המבוקשת, או את צירוף המילים בתוך מרכאות, יחד עם המילה regevj, שמופיעה בכל אחד מהקטעים שבבלוג הזה.
את רשימת הנושאים בבלוג שלי וגם את הוראות השימוש, ניתן לראות בכתובת:
אל רשימת המאמרים הכי נצפים שלי ( <- קליק על)
תגיות: ביקורת והמלצות, קולנוע, עמוס עוז, רעיה רגב (ברמן), נטלי פורטמן, רביזיניסטים, מדינת ישראל (הקמתה), סיפרות, נשים, אונ' בן גוריון, מחשבות והגיגים,