שלוםםםםםם ^^
אז הנה עוד פרק, ועם התנצלות על ההמתנה הארוכה אני יכולה להבטיח שהפרקים הבאים יגיעו מהר יותר.
פסח כשר ושמח,
תהנו
»-♥-» רוז «-♥-«
פרק 11
מבט לכוכבים
קאלה אספה את הציוד שלה בחיוך והגניבה מבט אל הפרופסור שעוד נעץ בה מבט. את שמו לא זכרה ולכן הסתפקה פשוט בתואר פרופסור, כמו שנהגה לעשות עד היום ברגעים בהם רוז לא הייתה לצידה כדי להזכיר לה את אותו שם שלא טרחה מעולם לזכור.
המבט המרוצה שעל פניו של הפרופסור נחרט בראשה כשנופפה לו ויצאה מהכיתה, שוב הראשונה לצאת. בדרך החוצה הביטה בפעם האחרונה בסיריוס וג'יימי שישבו בקצה השני של הכיתה, משתטים יותר מאשר עובדים. רמוס עוד לא חזר לשיעורים וכך גם רוז.
במהרה הגדירה את היעד שלה והחלה ללכת במסדרונות שעוד לא הכירה מספיק טוב. מתוך תקווה שבטעות תמצא את הדרך הנכונה, החלה ללכת בדרכה.
כשעברה ליד תמונה ענקית של קערת פירות בפעם השלישית, היא הבינה שהיא הולכת במעגלים ולא יועיל לה לעשות עוד מעגל. באנחה ארוכה, היא שרקה בקולניות (לא שאני באמת יודעת לעשות את זה) ווינטר הופיעה מולה, רצה לעברה בנביחות.
היא חייכה וליטפה את הכלבה שנעצרה לידה. "קחי אותי למרפאה, טוב, ילדה?"
"ווף, ווף!" היא קראה בנביחות והחלה לטופף את דרכה. קאלה עקבה אחריה בחיוך מרוצה וכעבור כמה וכמה קומות, אינספור מסדרונות וכמה עשרות ילדים שצרחו, ברחו או אפילו הטילו קללות למראה ווינטר. למזלם, ווינטר הייתה כלבת צללים ולכן כמעט אף קללה לא יכלה לפגוע בה, הן פשוט היו עוברות דרכה, וכך מצאו את עצמם הילדים משתקים אחד את השני מבלי להבין מה קורה.
"רוז?" שאלה קאלה כשפתחה את דלת המרפאה והציצה פנימה. היא ראתה את רוז ישובה על מיטת חולים לבנה משחקת עם דבר בידה. רמוס שכב במיטה ליד, ישן בצורה עוברית כשידיו מכסות את ראשו.
"קאלה," קראה רוז בשמחה, ידיה היו שרוטות מעט וסביב מצחה כרוכה תחבושת לבנה. "מה קורה?" שאלה כאילו דבר מאתמול בלילה לא קרה.
"ספרי לי את... איך את מרגישה?" שאלה בגיחוך והתיישבה על המיטה לצידה. רוז הניחה את ראשה על כתפה של אחותה.
"כואב הראש והקרסול," אמרה בקול ילדותי, מביטה אל קרסולה החבוש. "מקווה שהוא יחלים מהר, אבל חייה." אמרה בייאוש קל.
"מצחיקולה," גיחכה קאלה. "איך הצלחת לעקם את הקרסול?"
"נראה לי רמוס עיקם לי אותו ביער אתמול... הוא נראה אחד שיעקם לי אותו." אמרה בגיחוך והפנתה את מבטא אל רמוס הישן, שהתגלגל ונפרס על המיטה, פורס את ידיו ורגליו לצדדים. "נפתחנו, אה?" מלמלה רוז.
"לפחות עוללת לו משהו בחזרה?" שאלה קאלה והביטה ברוגז אל רמוס.
"כן!" קרא רמוס בעצבים.
"בוקר טוב סאנשיין," אמרה רוז בגיחוך.
"מעולם, בכל חיי האומללים, לא היה לי כזה כאב ראש! מה עשית?" שאל בתסכול והרים את ראשו, נשען על מרפקיו.
"הי! לא עשיתי כלום!" אמרה רוז ברוגז.
"טוב, חבר'ה, אתם תמשיכו את הוויכוח ואני צריכה ללכת." אמרה ונעמדה באחת, מנשקת את רוז על שתי לחייה ויוצאת מהמרפאה.
קאלה גיחכה בשעה שיצאה מהחדר נאנחת בהקלה שהם לא חשדו בדבר. היא התהלכה אל אולם הגדול וראתה את אמילי מפטפטת עם חברותיה בשולחן רייבנקלו. מבט מהיר בשולחן סלית'רין הוכיח לה שאין לה מה לחפש שם, והחליטה להידחף לבנות מרייבנקלו.
"הלו," אמרה בחביבות ונדחפה בין אמילי לנערה בעלת שיער קצוץ בצבע חום דבש.
"היי קאלה," ענתה אמילי במבט מבודח ופנתה לה מקום, "תכירו, זאת קאלה. היא חדשה פה." הבנות מרייבנקלו הציגו את עצמן במהירות בתור מייגן נלסון עם השיער הקצוץ, לורה קיינס בעל הנזם באף, וג'ני גריין עם המשקפיים הענקיות ורונה בל הקומפקטית.
"אמ כן, זה היה קצת מיותר." אמרה קאלה בחצי גיחוך עקום.
"למה?" שאלה הנערה חסרת השיער.
"כי רוז לא פה," אמרה קאלה כמובן מאליו, אפילו שגם זה לא כל כך מובן.
"יש לך איזה קטע עם ורדים?" שאלה הנזם.
"אמ, אולי לאחותי... את יודעת... רוז?" קאלה צחקה והבחורה הסמיקה במבוכה.
"אה, שמעתי על שתי תאומות חדשות... מצרפת?" אמרה-שאלה המשקפיים.
קאלה הנהנה בהתלהבות והתמתחה כדי להגיע לסוכרייה על מקל, אחת ענקית שהייתה גדולה במעט מהראש שלה.
"האוכל שם כל כך גרוע?" שאלה זאת חסרת השיער.
"למה כולם חושבים שהוא גרוע? לא, הוא חביב." ענתה קאלה וסרקה את הסוכרייה הענקית.
"אז למה הוגוורטס?"
"הממ, כנראה שרצינו לראות מקומות חדשים." אמרה בהנהון קל והחלה לסחרר את הסוכרייה בין אצבעותיה, מנסה להבין מאיפה להתחיל.
ששת הבנות פטפטו בנעימות בשעה שקאלה קלטה מזווית עינה דף מעופף לכיוונה.
"אובסידיוס," קראה אל עבר הדף הציפורי להפליא, והוא נחת על השולחן מולה.
"את כאן כבר פחות משבוע וכבר מישהו שם עלייך עין, הא?" שאלה אמילי בגבגוב וניסתה להגניב מבט אל הפתק, אך קאלה כבר הכניסה אותו לכיס חלוקה ושלחה לה חיוך מהיר.
"נתראה," נפרדה מהן ויצאה מהאולם. השעה הייתה מאוחרת וקרובה לכיבוי אורות, אך למרות זאת קאלה לא היססה והלכה אל המרתפים כפי שביקש ממנה רגולוס.
"רגולוס?" קראה לאחר כמה דקות של שיטוט חסר כיוון במסדרונות המרתפים.
"הי," קרא רגולוס מאחוריה, נגלה מתוך הצללים.
"נתת לי לשוטט פה בזמן שצפית בי מאחור?" שאלה בתסכול קל.
"בדיוק. הנוף מדהים מכאן." אמר בגיחוך קל.
"טצצ, מה נראה לך שאתה עושה?"
"אז... הכנתי לנו משהו קטן," אמר ופרם את עניבתו הירוקה. "אפשר?" שאל בחיוך עקום.
קאלה היססה לרגע ואז הנהנה. רגולוס קשר את העניבה סביב עיניה הירוקות, והוביל אותה במעלה המדרגות. לאחר כמה צעדים, הם עלו בעוד כמה מדרגות, פנו ימינה, ואז שמאלה, ושוב שמאלה, ואז קאלה איבדה את זה. רגולוס נעצר והוריד את ידיו ממותניו, מתיר את קשר העניבה.
בהתחלה קאלה לא הצליחה להתמקד בסביבתה אך אז, אחרי מספר שניות החלו להופיע פרטים בחשכה. בתחילה הכוכבים משכו את תשומת ליבה יחד עם הירח הכמעט מלא, ואז ראתה את שמיכת הצמר הירוקה שהבזיקו בה גווני הכסף לאורם המנצנץ של הכוכבים.
מסביב לשמיכה ומעט מעליה, ריחפו כמה נרות לבנים שהדיפו ריח של יער. הריח היה כל כך מוכר שהעלה חיוך על פניה... חיוך מעט רחב יותר מזה שהיה שם לפני כן. במרכז השמיכה נחה צלחת גדולה מכוסה, שתי כוסות מעלות אדים ומסביב פוזרו כריות בגווני הירוק והכסף. למרות צרות העין בצבעים, המראה כולו הדהים את קאלה שנשארה חסרת מילים במשך כמעט דקה.
כשהסתובב לאחור אל רגולוס, הוא הסמיק והשפיל קלות את מבטו כשראה את עיניה הנוצצות. קאלה נעמדה על קצות אצבעותיה ונשקה קלות לשפתיו. "זה מדהים," היא לחשה ונשקה לו שוב. הפעם הוא תפס אותה במותניה והחזיק לה נשיקה, מונע ממנה לסגת.
"שמח שאהבת," לחש באוזנה כשחיבקה אותו וקברה את פניה בצווארו. הוא העביר את ידו בשיערה הסבוך והמתולתל, שהחליט להתרצות ולהיכנע למגעו. "אני אוהב את השיער שלך," אמר.
בתגובה קאלה גיחכה, לוחשת, "אני לא." והתנתקה ממנו מעט. "אני אוהבת את העיניים שלך,"
הפעם זה היה תורו לגחך, כשאמר, "יחד אנחנו מייצגים את צבעי סלית'רין, הירוק והכסף." קאלה קימטה את אפה באי שביעות רצון, ורגולוס גיחך, נושק לאפה, ומשך אותה אל השמיכה.
"כמה רומנטי..." אמרה קאלה בציניות והתיישבה ברגליים בקרסוליים משולבים.
"כמה שאפשר," ענה והרים את מכסה הצלחת, שם ראתה עוגת שכבות של שוקולד ווניל לסירוגין, ומעליה נחו שני תותים אדומים כדם.
"שוקולד!" קראה קאלה בשמחה ילדותית למדיי, גורמת לרגולוס לפרוץ בצחוק.
דקות ספורות לאחר מכן, שניהם ישבו עם כוסות תה מהבילות בידם, וטעם מתוק בפיהם. רגולוס משך את קאלה לעברו, גורם לקאלה להישען עליו.
הם שוחחו בקולות מעוסים במשך זמן מה, ולבסוף השתתקו והביטו בכוכבים. מבלי לשים לב, עיניה של קאלה החלו להיעצם, ובהמרה נפלה קורבן לשינה שקטה ונטולת חלומות.