עבודה עצמית
לפעמים באה תקופה כזו, מייאשת. הרגשת ריקנות שתופסת אותי, וחוסר אונים. עכשיו זו תקופה כזו. אין לי פרוייקטים, ואני מנסה להסתכל סביבי.
הילדים מדאיגים אותי מאוד. לקטנה מחר מבחן במתמטיקה דיסקרטית ולקטן בפיסיקה.
ושניהם לדעתי לא יודעים כלום.
לא משנה איזה מאמץ אדיר הקטנה השקיעה,הכסף ששילמתי למורה הפרטית, אינסוף השעות שהיא השקיעה במקצוע הזה, והיא עומדת מול התרגילים ולא מצליחה. ואני לא יכול לעזור לה.הצעתי לה לדבר עם הגדול והיא נפנפה אותי.
הקטן לדעתי במשבר עצום. הכל לא מצליח לו. הוא לא מוכן לקבל עצה , ולא עזרה. הוא טוען שהוא מסתדר לבד, ואני לא מאמין לו!
החדרים של שניהם סגורים ולדעתי הם בברוך.
זה חלק ניכר מהגורמים להרגשה שלי.
ברגע זה אני שומע "ברנשים וחתיכות"
לפני שתי משימות קטנות בעיקרון אני גומר אותן בשעתיים, אבל אין לי מוטיבציה.
יש לי 2 משימות בלי כסף בתל אביב שאני יכול לעשות , לתאם לי אולי פגישה בתל אביב אחרי החג...
יש לי לסדר מחדש את החדר של הילדה, להחליף מחשב עם הקטן. ולהתקין אותו.
הקטן רוצה להיות ביחידת סייבר... אני לא רואה שזה קורה... בא לי רעיון איך לעזור לו.. נראה אולי זה יצליח- זה תלוי במיליון גורמים וקצת מזל....
עודי כותב ופתרתי בעייה אחת, והורדתי את השניה.
אבל זה לא הדבר המעיק עלי .
אני צריך לעבוד על עצמי, להחליט מה אני רוצה לעשות, איזה עסק אני רוצה לבנות, אולי שוב road show , אולי לעבור על הקשרים שוב ולחזק אותם...
לעזוב את הילדים לנפשם ... חודש לא להיות בבית, אני זוכר מה היה כשהייתי באיטליה לפני 4 שנים. קריסה טוטולית של כל הקווים – אשתי לא החזיקה את הילדים וחזרתי לעבודה קשה...
.... הבוס הגיעה מהלימודים – עם טענות על מה שסיפרתי לאימא שלה ועל הריח של הדג שעשיתי לילדים בצהרים (סלמון על הפלאנש ). העניין הוא שניקיתי היטב וזרקתי את הזבל לפח המרכזי.
"ברנשים וחתיכות "הסתיים – "שרתי לך ארצי" התחיל ואני חושב שמיציתי את הפוסט .