נפגשתי עם ש. חברתי המצחיקה. כלומר, היא לא מצחיקה מצחיקה, כזו שיש לה חוש הומור, או שהיא אלופה בשליפות של בדיחות מהשרוול, היא פשוט מצחיקה בהתנהלותה. אתה רואה אותה, אתה מחייך. אתה שומע אותה- אתה מצחקק. אתה לידה- במיידי נהיה לך טוב עם עצמך. הכל מקבל פרופורציות אחרות, שום דבר לא ממש כבד עמוק ורציני, מיד אתה מתחיל לתכנן איזו חופשה ליד הים או "מסתפק" בעוגה מלאת שחיתות. היא לא מבקרת, ולא שופטת, לא מכניסה ולא לוחצת. ש. חברתי אהובה עלי כמעט כמו נעלי הבית המשובצות שלי. לא, למה שהיא תפגע? היא, תסמכו עלי, תקח את זה כמחמאה הכי הכי.
אז ככה, נפגשנו היום כי הרגשתי שבא לי להתאפס. יום הזכרון, יום העצמאות, עוד מעט אזכרה נוספת,בקיצור: לפני שאטבע לי בים של דמעות העדפתי לסיים או להתחיל בעוגת שחיתות.קבענו להפגש בבית קפה חמוד ששתינו אוהבות, ומיד הרגשתי שהיום לא כמו אתמוליים. ש. שלרוב מגיעה סתורת שיער ומרושלת בבגדיה, עם חן נונשאלנטי ופנים מתוקות בתכלית, הגיעה מסודרת ומאורגנת למופת.
"שו?" אני שואלת את ש. רגע קטנטן (פצפון ממש) של חרדה הציף אותי, שמא גם דיבורה הקליל והקופצני ישמע לי אחרת. "שו?" אני דוחקת בה שתשמיע כבר קול ואראה שהכל על מקומו. היא מצחקקת, ומיד מרגיעה אותי: "אהה? מה תגידי? ג`ולייה רוברטס נהייתי?" אני: "משהו כזה...שונה...מסודר, אולי יותר סופיה לורן?"
"אהה...שטויות. אבל תשמעי, באמת קרו לי דברים...ואם תראי את הבית, תשתגעי..." כך ש. ממשיכה לסקרן ולאתגר אותי. הבית של ש וע. בן זוגה המקסים אף הוא בדרכו, מבולגן אבל ממש. אין דברים כאלו. אני, שלא ממש פרפקציוניסטית מסודרת ומאורגנת בעצמי, נחרדת כל פעם מחדש כשאני נקלעת לשם, מדלגת בספורטיביות נכחדת מעל הררי בגדים, עיתונים ושות`.
"מה קרה?" אני שואלת בדאגה.לפחות לידם תמיד הרגשתי נהדר עם הבלאגן הקל שלי. מה? הם עברו טיפולי המרה? ש. מסבירה ומגוללת לי את כל קורות. בקצרה אנסה לתמצת את השיטה: אבל קודם,ניתן את הקרדיט ליועצת הזוגית של השניים שגילתה מקוריות חיננית והניבה תוצאות יפות כנראה.
ש. וע. שהם שונים בתכלית, ניתן להגדיר אולי: הפוכים, למרות שהם אוהבים ומחבבים זה את זו וגם להיפך, מרבים להתחכך. על הניקיון, ועל הבזבוזים, ועל חינוך הילדים ומה לא. ש. שהיא חמת מזג ופיה שוצף בקצב מהיר משיקול דעתה, מיד מתפרצת ומאבדת את הפיוז. ע. נפגע ומשתבלל וגם סובל. הלכו השניים לא. יועצת יצירתית.
היא עבדה איתם בשיטה של שיעורי בית ותרגולים. ש- בא לך לצרוח? במקום לספור עד עשר, לכי לכיור שיטפי כלים. בא לך לטרוף את כל העוף שבמקרר? לכי, העמיסי מכונת כביסה. ולע. בא לך עכשיו להעלב ולהתקפל, להסתגר בשתיקה ולעשות ברוגז? צא והבא זר פרחים או עציץ או קנה ספר.
"וזהו?" אני שואלת במבוכה. "מה זהו? הבית נוצץ ומבריק, המתנות שופעות, המשקל ירד, חיי הסקס עלו, מה עוד צריך?" שואלת ש. אני מנסה לשמוח בשמחתם אבל קצת מתקשה להיפרד מנעלי הבית הנוחות שאהבתי. בליבי הרע (בחלקו הקטנטן ) אני מתנחמת : שינויים כאלו לא מחזיקים מעמד הרבה זמן...אני הרי צריכה אותם כסמן ומיישר את כשליי אני... אחכה...ובקול אני אומרת לש. "זה באמת עוזר? מוזר, זה נשמע ככה פשטני...כאילו אתה עובד על עצמך וגם מאמין לך..." מצטחקקת ש. בקול מתגלגל ואומרת: "תנסי, תנסי, כדאי לך..."
למזלי, הפגישה בהמשך, היתה כתמיד, מצחיקה ומהנה כזו שגורמת לך לשוב ולהתאהב בעצמך. נרגעתי, הוקל לי. שבתי הביתה וכל פעם שחלפה לי מחשבה שלילית ועגמומית,מיד "המרתי" אותה בפעולה חיובית ומשודרגת. ככה שטפתי את כל הכלים בכיור, סידרתי את ארון הבגדים, ועכשיו התיישבתי לכתוב כשברקע אני שומעת את החתולה מגרגרת מהמטעמים שהכנתי. מי אמר שאי אפשר להשתנות? אז מי שחושב שלא, מיד לקום ולעשות פעולת המרה, כזו חיובית ומשמחת...כן, כן, תנסו גם אתם...