הנכד שלי עומר הוא בן עשרה חודשים. מאחר שהוא מרוחק שני דורות אחרי האם הגדולה מנחילת הגאונות למשפחה, הוא אינו מהיר כאביו או דודו ברכישת השפה, ואני אפילו לא בטוחה שמנחילי שפתו אוחזים בכלים המתאימים כדי ללמד זוטא כלשהו עברית תקנית נטולת שגיאות, פשוט כי לא איכפת להם. הילדים שלי בגילו המופלג של עומר כבר דיברו בשבע לשון. אני יודעת שאינכם מאמינים כי גם בזמן אמת אנשים לא האמינו לי, אם לא שמעו בעצמם. לא הייתי יודעת זאת אלמלא ישבתי בגן הציבורי עם בכורי יואב בעודו בן עשרה חודשים, ונקלעה לנו הבוסית שלי באותה עת מרגרט לאותו גן ציבורי. כדרכי, הצגתי לה את הזוטא, (אלהים, כמה חנונית הייתי) התינוק התבונן בה ולא אמר דבר, כי לא תמיד התחשק לו. בעודי מפתחת שיחה עם מרגרט, ראה יואב חתול אשפתות עובר לתומו לידנו. הוא אמר "מיזי, תראי עובר כאן חתול אשפתות". מרגרט החווירה ופתחה את לועה, כמובן שגם אני החוורתי ולסתי צנחה מחמת הבושה, כי התינוק אמר "תראי" ובוודאי שלא למד זאת בבית מדרשי. מרגרט אמרה "הילד הזה מדבר!" ואני אמרתי, "נו?!" והרי סיפרתי! אז מה, אנשים חשבו שאני משקרת? לא יאומן. ברור שהקפדתי על שפה נכונה והיגוי נאות. הרי הייתי בעסקי שפה, כמקצוע וכתחביב. כמו כל מקצוענית שפה, הלכתי עם הענין עד הסוף. בהגזמה של מטיפים בשער: אצלנו לא אומרים "מיאו מיאו" כי אם "חתול". אצלנו אין "מו מו" אלא "פרה". ה"מו מו" וה"מיאו" מקומם אולי חמישי לרצף הידע על הפרה. קודם היתה הפרה. בן זוגה היה הפר, הפרה והפרה היו בהמות. הם גרו ברפת. לילד שלהם קראו עגל. ורק בסוף אחרי שכל הידע הזה נצבר והתינוק ידע לבטא אותו אפשר היה להוסיף "הפרה אומרת מו".
מאחר שאני עבדתי במשרה מלאה ולימדתי ילדי זרים לדבר, הילדים שלי היו נתונים לחסדיה של אמא שלי, שהעברית לא היתה הצד החזק שלה, אם בכלל היה לה צד חזק. כששמעתי איך אמא שלי אומרת לתינוק "הינה מיאו", "הינה האו האו", נהגתי לצאת מדעתי חופשי ולצווח "חתול חתול! "כלב כלב לא האו האו"!. לאמא שלי היתה תכונה מכוננת: היא ציפצפה עליי בכל לשון של ציפצוף, כפי שציפצפה על כל העולם. היא ביטאה את דעתה אודותי "את משוגעת, את כל התינוקות מלמדים ככה, את עקשנית ומחפשת לריב וכבר כשהיית קטנה היית מטורפת". אבל אחרי זה הבטיחה לעשות כרצוני, רק כדי שלא אקבל "שוטף דם במוח". עכשיו כמובן, אני לא הייתי רוב היום בבית, אז לא רק שהילדים אמרו "האו האו" ו"מיאו מיאו", הם גם נבחו ויללו בהונגרית, ממש במבטא שסבתא היתה מדגימה להם. אז הנה אני, אשת העברית היפה, מטיילת בחוץ עם ילדיי הצברים החכמים והם צועקים אחרי כלבי החוץ "חאו חאו חאו".
מאחר שפער הגילים בין שני ילדיי גדול, יואב עזר לסבתא בחינוכו של יונתן בעברית שחסרה לה. יש לומר שאחרי שיואב וסבתא גידלו זה את זה, העברית של סבתא השתפרה פלאים והיא השתמשה במילים שהיו נהוגות בביתנו כמו "תניאה לו" מלשון "תניח לו" (אני מתביישת לגלות שלא אמרתי "הנח לו"!) בזמן שיואב הרג את יונתן, או כאשר סיפרה סיפור מספר והראתה ליונתן איך ה"חאו חאו הניאה את הקסדתו על האוחנוע כדי לרדוף אחרי המיאו מיאו" ההונגרי.
הילדים עשו יד אחת עם סבתא "הודג'" כפי שקראו לה, ודיברו בשפתה, בעוד שאתי דיברו כמה שזכרו עברית נכונה, כי למדו מה מוריד את אמא מן הפסים. כך למדו הילדים שתי שפות במקביל וגם פיתחו חוש הומור, כי הזקנה היתה לא רק מרגיזה אלא מצחיקה באמת ובתמים.
כמובן שסבתא עשתה איתם יד אחת בחינוך הכללי כמו בשפה. אני הייתי המרשעת, וסבתא היתה מליצת היושר לחינוך לא תקני. יואב עשה צרכיו בסיר בגיל די מוקדם. משם לא התקדם יותר. הוא פחד ליפול לתוך בית השימוש ולטבוע בפרש של עצמו. אני ניסיתי להעבירו בפיתויים שונים בעוד הודג' כמובן מחזקת אותי כתמיד "את מטורפת את מגזימה, מה את חושבת בסוף הוא ילמד כמו כולם!" אני אמרתי לה "כן בגיל עשרים הוא עוד יבקש סיר את תצטרכי להתגייס איתו לצבא!". יום אחד נראה כי בא פתרון טבעי לבעיה: הילד היה בן ארבע וגבוה לגילו. הוא ישב על הסיר וברכיו הגיעו עד התקרה. הוא ישב על הסיר באמצע הסלון, עד שמבוכה השתלטה על פניו והוא החל להסמיק. אז קם מן הסיר והחל לייבב "מיזי אני לא גמרתי אבל בסיר יש מגדל!" ואני רואה כי בסיר התגבהה ערימה של פרש, שהגיעה כנראה עד לרקטומו של הילד. אנחת רווחה נפלטה מפי - הנה הילד ייאלץ לעלות על בית השימוש! אבל סבתא הודג' היתה במקום, והיא לא תשאיר שום נכד שלה במצב קיומי נורא כזה. מיד הרימה את הסיר, נפנפה בו כה וכה, הפרש השתטח בתחתית הסיר והיא החזירה את הסיר לילד ואמרה: "הנה חמוד, סבתא עשתה לך עוד מקום". מכאן ואילך, הילד היה מחרבן בסיר, וכאשר התוצרת הגיעה עד לישבנו הוא היה קם, נותן לי את הסיר ואומר "מיזי, נפנפי". ואני נפנפתי רבותי, נפנפתי ועוד איך, שנים נפנפתי, שנים.
אני צריכה לבדוק עם יואב אם הוא כבר עושה בבית שימוש או אולי הוא עדיין מנפנף לעצמו.
כמובן שהודג' הגנה גם על בבת עינה יונתן הקטן מפני אמו העריצה. וגם כאן הסיפור נוגע להרגלי הנקיון, מה לעשות. ליונתן לא היו שום היסוסים לעלות על המדרגות הקטנות שהוצבו ליד בית השימוש ולשבת על המושב הקטן שנקנה במיוחד עבורו. הוא אפילו אהב לסדר את כל העזרים במקומם. אבל מה, לא אהב לנגב. ניסיתי ללמד אותו אבל הוא אמר לי "זה מגעיל" ומאחורי גבי עמדה סבתא הודג' ועשתה לו בפנטומימה תנועות הרגעה בנוסח "אחר כך אני יבוא ואני ינגב לך. חאו חאו" כמובן שראיתי כמובן שצווחתי כמובן שאמרתי לילד כי סבתא עוד מעט תמות מזיקנה ואז הוא יישאר בן עשרים בלי מנגבי תחת. אגב, כאשר הודג' רצתה לספר לי על פלוני שנפטר מזיקנה היא אמרה "הוא מות מזקן".
יואב היה ער לריבים הללו והוא השתעשע בהם. למשל הוא לימד את סבתא כי בעברית בת הזוג של הגמל היא למה, ושניהם גרים ברפת, וכך קלקל את התפתחותו האינטלקטואלית של אחיו. הוא גם שיתף פעולה עם קטעי החינוך הבלי חינוכיים של סבתו, כאשר שלושתם צוחקים עלי בסתר.אני מתחילה לחשוב על מקורו של הכבוד המיוחד שילדיי רוחשים לי עד היום, ואני מזהה איפה זה התחיל. לדוגמא: יום אחד אני מגלה שיונתן מפתח חושים מוסיקליים. הוא שורק מנגינות מוכרות בכשרון לא מבוטל. אני משבחת אותו מאד, כמו שאני משבחת את ילדיי על כל כישרון שהם מגלים. יום אחד עולה השריקה היפה. יואב לא מתאפק ושואל "את לא שמה לב למה שקורה?" "מה קורה?" אני שואלת בתמיהה. "איפה יונתן" הוא שואל, אני עונה "בבית השימוש". "ואיפה הודג'?" כך יואב. "לא יודעת עכשיו קמה לאחד החדרים". "אני מציע שתבדקי איפה הודג'". אני קמה ומוצאת את אמי המחנכת הדגולה בבית השימוש, מנגבת את ישבנו המוסיקלי של הנכד החזיר שלה. הצרחות שהיו שם!
עלמה הייתי וגם זקנתי. הילדים למדו להשתמש בשירותים, למדו לדבר עברית נכונה, והיום אני פשוט נדהמת כאשר אני חושבת איזו שטיפת מוח עברתי כצעירה שמתמחה בשפה, כביכול "מה מותר מה אסור". אילו שטויות. ממה בחרתי להתעצבן. איך ידעתי הכל, איך ומה צריך לעשות ולא ידעתי כלום. איך אכלתי לאמא שלי את הכבד. מזל שהיא ציפצפה עליי, אני מניחה שכאשר ירדתי עליה היא פשוט ניפנפה אותי בראשה, בדיוק כשם שהיא ניפנפה את החרא ושיטחה אותו בסיר.
עכשיו הנכד שלי עומר מתחיל לדבר, הוא משתמש רק בתנועה A ולרוב רק בעיצור B .והוא אומר בכוונת מכוון "אבא", "אמה" (אמא) "ביי ביי" עם תנועת היד המתאימה ו BA הוא קורא לחתול סימבה. אתמול הוא הצביע לראשונה על אשכול בננות וקרא בהתלהבות BABABA!. התינוק אומר "בננה!" מאחר שלמדתי משהו מהעימותים עם אמי, אני לא מתערבת בשום דבר, ולא נותנת עצות בכלל. בכל זאת שאלתי אתמול את יונתן "אם התינוק אומר BABABA איך אתה מבדיל אם הוא רוצה בננה או שלושה חתולים?"