נדיה שוכבת על ספת הברזל הישנה מכוסה עם שמיכה אדומה, ניגוד גמור לצבע הלבן של הקיר ולמשקוף החום.
בחדר הקטן, החלון פתוח, עץ התות מצל מהשמש הקופחת , נדיה צמותיה על החזה ורגליה הארוכות מתנדנדות מצד לצד באי שקט, פניה זוהרות , שקועה בספר "נשים קטנית" לא מרגישה את החום ,לא שומעת את הצעקות של השכנים , היא בתוך עולם אחר בתקופה אחרת.
מרותקת לדמויות היפות הגיבורות .מרגישה חלק מהעלילה בוכה וצוחקת איתן , דואגת להן וסקרנית לקרא עוד ועוד.
קוראת על האהבה שנרקמת ולא מסוגלת להתחבר ולהרגיש.
היא לא הרגישה אהבה לא של אם ולא של אב איש לא אמר לה שאוהבים אותה איש לא חיבק אותה
ואף פעם לא שמעה שאביה אומר מילים אלה לאימה.
אהבה כנראה קיימת רק בספרים חשבה, יכול להיות שזה משהו מסעיר וטוב ואולי נעים לחוש אבל כשלא יודעים מה מרגישים זה לא מענין אותה ובכל זאת עורר בה פחד רעד וסלידה המחשבה לאהוב איש זר .
כמה טוב שהיא צעירה עדין ולא צריכה להעסיק עצמה בנושאים האלה אבל התאורים בספר עוררו אצלה את השאלות והתהייות .
הרימה את עיניה מהספר, הסתכלה מסביב ולפי מראה החדר העלוב חשה צביטה של קינאה, בושה דאגה וחשש איך מישהו בכלל יוכל לאהוב אותה כשהיא גרה במקום עלוב כל כך והיא כל כך עניה ??
הרימה רגליה לחזה תפסה אותם בחיבוק חזק ורק רצתה לזעוק אבל ילדה טובה לא צועקת , לא בוכה,
שאיש לא ישמע
היא לא בכיינית היא לא בוכה אז למה הדמעות זולגות??
חתימה טובה