שלום חברי,
לאחרונה ממש קראתי את הספר "אבני הסליחה" של לורי נלסון ספילמן,
והוא הותיר אצלי כל כך הרבה הרהורים על מהות הסליחה, "פתח" את התיבה
שרציתי לסגור ולא הניח לי. חשבתי לוותר על סקירת הספר ולא לכתוב
עליו בבלוג.
אבל ערב יום הכיפורים בשער, ואין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין
אדם לחברו אלא אם מבקשים סליחה מאותו אדם שהכעסנוהו, פגענו בכבודו,
גרמנו לו עוול. כך שוב הוצף הנושא וכעת איני יכולה שלא להתייחס לכך.
הספר מספר על שדרנית טלויזיה מניו אורליאנס שיש לה חיים טובים ונוחים
ובעצם הכל נראה מובטח ונוח . עד שיום אחד היא מקבלת מכתב ממישהי
שלמדה אתה בתיכון ופגעה בה מאד קשה, ובמכתב שקית קטנה עם שתי
אבנים. האחת - לאות שאותה אשה מבקשת סליחה, ואת השניה היא צריכה
לתת , בזמנה החופשי ולפי רצונה, למישהו שממנו היא מבקשת סליחה. ומכאן
ניטלת שלוות נפשה והיא משוכנעת שאין לה ממי לבקש סליחה, אם כבר אז
לה נגרם עוול. אומר רק שמעבר לחלק המותח של הסיפור, הרומנטיקה (תחי
הרומנטיקה...) שבו - זה ספר שמעורר מחשבה על מה שסובב אותנו, קשרי
משפחה, עבודה, אהבה ותהפוכות החיים. רוצו לקרוא, ספר מצויין כדי להעביר
את יום הכיפורים.
אחד הפסוקים המשמעותיים ביותר בתפילת יום הכיפורים הוא : "ותשובה ותפילה
וצדקה מעבירים את רוע הגזירה". אז מה הקשר ל"סליחה " ותפילת "סליחות"
שאומרים הספרדים החל מראש חודש אלול והאשכנזים כשבוע לפני ראש השנה ?
המילה "תשובה" היא במובן של : לשוב, לחזור . לחזור למה ? לחזור לעשיית הטוב,
לדרך הנכונה. כלומר לבקש סליחה ממישהו שפגענו בו ולא לחזור על מעשה זה.
כי האומר " "אחטא ואשוב, אין יום הכיפורים מכפר" , כלומר התשובה היא בלב שלם
מתוך כוונה לעשות מעתה מעשים טובים ולא לחטוא. ואיך קשור הספר "אבני הסליחה"
ליום הכיפורים (מלבד היותו חומר קריאה קלאסי למי שמבלה את היום בבית ) ?
ממרום גילי וניסיון חיי גיליתי שאחד הדברים הכי קשים לעשייה הוא לבקש סליחה.
לא יכול להיות שאני טעיתי, אני הייתי בסדר זה הוא שהתחיל, אני לא פוגע בזבוב,
וכו' וכו'. זה מתחיל בילדות המוקדמת, ילדים אומרים "זה לא אני , זה הוא", ואח"כ
במשך שנות הלימוד חוזרים על כך בבית הספר. קשה מאד להודות שאני לא נהגתי
כשורה, ולבקש סליחה נחשב לפחיתות כבוד. הכבוד הוא העיקר. חסרה הענווה והצניעות
במחשבה, וההבנה שכשם שקשה לבקש סליחה, אני נעלה ומכובד יותר כשאני מבקש
מחבר, בן משפחה, שכן, קולגה לעבודה - סליחה.
דברי אלה אינם בשום אופן ביקורת על מישהו אלא בגדר הרהורים לפני יום הכיפורים.
אני מגלה שאני "סוחבת" כבר עשרות שנים כעס על אנשים שגרמו לי עוול, ולא יכולה
לסלוח להם (לא שהם חושבים שהם גרמו לי עוול ואפילו הרסו את חיי ), וכפי הנראה
גם בי יש אשם על שלא ביקשתי סליחה על משהו שעשיתי בשוגג כי אני מקפידה בכבוד
האדם. יכול להיות שחטאתי בהתנשאות על מישהו, ברכילות, באי הכרת הטוב, אני
מתכוונת לפשפש במעשי היטב ולבקש סליחה. אם אני אסלח ? ספק. אני לא מתייחסת
ל"צום קל" כי הוא אף פעם לא יכול להיות קל, ובטח לא לאמירה "צום מועיל" - כי מה אומר
המושג הזה אף פעם לא הבנתי.
מאחלת לכולם גמר חתימה טובה .