אתמול בערב מספרי סיפורים שהשתתפתי בו הציעה לימור לכל הציבור שכל אחד יוציא משק הברכות שהוא מתברך בו ברכה אחת ויחלוק אותה עם חברו.
ואני, שעומדת לספר סיפור בפעם הראשונה בפני ציבור כזה גדול (כ- 100 איש), בחרתי להוציא משקי את הברכה שהתברכתי בה ולחלוק אותה ולברך בה גם אתכם: העזה!
והנה הסיפור שכתב מספר סיפורים ותיק, יהודה עצבה (יסלח לי שערכתי מעט שינויים בכדי שיעמוד סיפורו על שפתי שלי), ואני, הירוקה התנסיתי בו אך אתמול:
סמטת הזיכרונות
יש סמטה אחת, בין המלפפונים לחצילים מלאה ריחות תבלינים, סמטת הזיכרונות אני קורא לה והיא מביאה לי סיפורים, סיפורים עם ניחוחות. הסמטה מתחילה אצל אופיי הפיתות וממשיכה דרך עזורה מוכר המשקאות ומסתיימת במסעדה של רחמו, שם ליד הפתיליות.
שם בדיוק שם נאספים כל החלכאים והנדכאים, מוכרים זיכרונות שלהם או זיכרונות שאחרים מסרו בידם ומקווים להמירם במספר פרוטות.
ריח עשן באוויר וחלומות שנמוגו.
עוד אני מביט בהם, כך מספר יהודה, אני רואה בקצה, נפרד מכולם, איש אחד, זר ושונה. אחר.
גבוה עומד לו שחוח. ענייו הכחולות עצובות, עצמות לחייו גבוהות, אניצי זקן לבן מעטרים את לחייו. מה עושה פה בשוק מחנה יהודה עולה מרוסיה? אני תוהה.
האיש פרס מטפחת רחבה, עליה הניח סמובר ישן ומטריושקה, או כמו שאנחנו מכירים אותה בשם: בבושקה, בובה בתוך בובה בתוך בובה ציבעונית.
שני עדים יחידים לעברו המפואר אי שם בערבות רוסיה. מבטו של האיש נעוץ רחוק. בוודאי נזכר איך היה מוזג תה חם לבני משפחתו מהסמובר הוותיק שלידו ואיך היו בנותיו ואחריהן נכדותיו משחקות עם המטריושקות.........
עוד אני עומד ומהרהר לי, מושכים את תשומת ליבי שניים שנכנסים אל הסמטה, אב ובתו – עולים מאתיופיה, והילדה כולה שמחה וצהלה, מאירה את הסמטה כולה.
היא מדלגת כשידה בתוך ידו של אביה. מקשקשת צוחקת ובאחת נעצרת. ממש מול האיש הבודד. היא מושכת בידו של אביה מרימה את ראשה ואומרת:
"אבא, תקנה לי"....
והאב, מכניס ידו לכיסו, שולה את המטבעות הנחים שם ומושיט אותה אל האיש ובעיניו שאלה. והאיש מביט באב, מביט בילדה וחיוך רחב עולה תחילה על שפתותיו ואז עולה החיוך גם אל עיניו.
מושיט את ידו לקחת את המטבעות. מתכופף, אוסף את המטריושקה אחת לתוך אחת, אורז בנייר עיתון ישן ומגיש לילדה.
היא כולה זוהרת אומרת: תודה
ואביה, גאה! כל כך גאה, הוא מילא את בקשתה של בתו וקנה לה בובה חדשה לראש השנה.
שנה טובה
