כל נדרי, כל נדודי – יום הכיפורים תש"פ, ירושלים

יהודי יודע מה עושים ביום הכיפורים, היום שהתקדש יותר מימים אחרים, מאבותיו בא לו. אבל מה עושים ביום הכיפורים חילוניים גמורים כמוני או מי שהתפקרו. לבית הכנסת לא ילכו, לצום, לא יצומו. אולי יצפו בסרטים. לא חבל לבזבז כך את השקט המופלא, את הקדושה שבאוויר שמביאים אתם ההשבתה של הגוף, של העיר, של הרעש, של התנועה, משמעותו של היום.

מה יעשו התיירים, שאינם יהודים, שהגיעו או נקלעו ליום הכיפורים, מה אני אעשה, מה עשיתי.

לא מתמיד אני מתלבטת. כילדה, ידעתי גם אני מה עושים, אם כי צריך היה לטרוח שבעתיים. קיום  יום הכיפורים כשבתון לא היה מובן מאליו בפולין הקומוניסטית. להיפך, קיומו היה אסור.

כדי לא לעבוד ביום הכיפורים אבא נאלץ להתחלות. להזמין רופא הביתה, בגלל "כאבי הגב". כשהרופא הגיע ובקש ממנו להסתובב במיטה, הוא הסתובב. מזלו שאמא היתה גם כן בחדר, היא גנחה במקומו.

הרופא שנדהם שאל מיד, "מי פה החולה, הגברת או האדון?" ואמא, בלי היסוס, ענתה, "בעלי, אדוני הרופא, אבל הוא כל כך מתבייש, לא אחת סבלתי מכאבי גב, אני יודעת כמה כואב לו." אבא קבל כמה ימי מחלה, אין לי מושג אם בזכות גניחותיה של אמא או בזכות מה שהרופא קבל מתחת לשולחן.

ואני, כשחזרתי לבית הספר, גם כן הייתי צריכה להצדיק את ההעדרות.

רעדתי בדרך לקתדרה, אחרי שהמורה קראה בשמי ובקשה ממני אשור מחלה. בידי נשאתי  שקית נייר חומה עם בושם, שוחד למורה. רק שהשקית לא תפול לי, שבקבוקון הבושם לא יתרסק, שריחו לא יתפשט בכתה, שאף אחד לא ידע, לא יגלה, כמה שקרנית, היהודייה הקטנה הזאת.

אחר-כך בארץ, הצומות שצמתי, הישיבה בעזרת הנשים, הנסיון להקשיב לקולות המתפללים, לניעות הגוף, למלמול הבלתי פוסק, הבלתי מובן, לאנחות הנשים, ופתאום, הבכי של אמא.

והיתה קריאה,  וצעדות ברגל לים, התחמקויות מבית הכנסת, ועם זאת המשכתי לצום. המשכתי עד שהורי מתו באיבם, כל אחד באיבו . עם מותם נסדק בי משהו שעד היום לא התאחה. לא חזרתי לצום. לא חזרתי לבקר בבתי כנסת.

ועכשיו, מה עכשיו, בירושלים.

אני מתה, או נכון יותר, חיה על ירושלים, כל השנה אני אוהבת את העיר הקשה הזאת, אבל ביום הכיפורים, כשהיא נעטפת בשקט המבריא, המאפשר לראות, להקשיב למה שסביב ולמה שבפנים, אהבתי אליה גדֵלה שבעתיים. כי מהיסוד הזה, השקט, אנחנו בנויים, משם באנו לפני כל המהומה ולשם נשוב אחריה. כמה טוב להיספג בשקט הזה, כמה הוא פוקח עיניים ליופי.

"אנחנו צריכים לאמץ יום כזה, גם אצלינו", אמר בקנאה ובהתפעלות, עוזר המאמן האוסטרלי של הפועל ירושלים בכדור סל, ששמעתי את התפעלותו בארוחה משותפת, אחרי שחווה את יום הכיפורים לראשונה,  "אהבתי את היום הזה," אמר הגוי, בלי לדעת דבר על יום הכיפורים. "ההשבתה המוחלטת, השקט - חייבים לאמץ את זה בעולם כולו. בטח אצלנו. ניסיתי להסביר לבת שלי בטלפון, מה שקורה פה, מה שהרגשתי ,ולא היו לי מלים. מי שלא חווה את זה לא יבין."

אז מה עשיתי ביום הכיפורים תש"פ.

שוטטתי. שוטטתי כדי להיספג בשקט, כדי לראות מבעד למשקפיו את הבהירות הגדולה  שהוא מאפשר.

יום הכיפורים תש"פ, אי אפשר להכיר את חטיבת ירושלים, מהרחובות הסואנים והמפוקקים בירושלים ובארץ

וממול לחומות, ראו את ההבדלים: כפר דוד, שקם על הריסות ממילא, על כיפותיו הגסות, לעומת הארכיטקטורה הנינוחה שאינה צועקת את קיומה, של מלון קינג דוויד, כבוד לייחודה של ירושלים, לעומת הזלזול

השירותים מול שער יפו, נעולים כמובן, לתפיסת עיריית ירושלים, מילא ביום חול, אבל ביום הכיפורים, מי יזדקק להם, ודאי לא ההמון הנוהר לכותל, קדושים כולם...

בשער יפו, השקט פוקח עיניים ליופי

דווקא בירושלים, האפופה ביום הכיפרים צום ותפילה, אין יוצא ואין בא, שמחתי למצוא את בית הקפה הקטן בחצר של כנסיית המשיח פתוח ומשרת את התיירים שמצאו בו  מפלט מהצום. אגב, כנסיית המשיח, היא הכנסיה הפרוטסטנטית (האנגליקנית) הראשונה, שנבנתה בירושלים בשנת 1849. שכנו בה בעבר, הקונסוליה הבריטית, בית החולים המודרני הראשון בירושלים, בית ספר, בתי מלאכה והדואר הבריטי

נדמה לי שתיבת הדואר שלמטה, חצובה בקיר מאז

לא רק התיירים, לא רק אני, נדמה לי שגם הוא לא צם

ואחרי השוטטות, כשהעייפות הכריעה , למדתי את "כל נדרי".

ראשיתה של התפילה , שמקורותיה עממיים, במאה התשיעית לספירה. בגלל תוכנה, התרת נדרים - "כל נדרי" כמו אפשרה חזרה מן הנדר, מן ההתחייבות ומן השבועה, וכך איימה על סדרים קיימים ועוררה חשש מפני אנרכיה - ובגלל סגנונה המשפטי והיבשושי היא עוררה את התנגדות הרבנים ואף כונתה "מנהג של שטות". וודאי לא נחשבה בעיניהם ראויה לפתוח את יום הכיפורים הקדוש. כי מה שווה הנדר, אם אפשר לבטלו, ולאן אנחנו באים, אם באמת ובתמים נבטל את הנדרים ואת ההתחיבויות שהתחייבנו להם וייסלח לנו . "ולכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה".

ברחוב חב"ד בירושלים, בדרך לכותל, שלט שנה טובה ומעליו מסגד, אין כמו הפרדוקסים של ירושלים

והערבים, תושבי ירושלים, מה נשאר להם לעשות חוץ מקטיף זיתים אקראי , "את לא מהמשטרה?" שאלו אותי, כשבקשתי לצלם אותם

היום "כל נדרי"  נחשבת כאחת מהתפילות החשובות והקדושות ביותר ליום הכיפורים, שמידי שנה מעבירה רעד בליבותיהם של מיליוני יהודים. תפילה שמספר ניגוניה כמעט  כמספר גלויות ישראל.

כל נדרי
בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא
וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה
אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין

כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי
דִּי נְדַרְנָא וְדִי נִנְדַּר
וְדִי אִשְׁתְּבַעְנָא וְדִי נִשְׁתְּבַע
וְדִי נַדֵּינָא וְדִי נְנַדֵּי
וְדִי חֲרַמְנָא וְדִי נַחֲרִים
וְדִי אֲסָרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא וְדִי נֶאְסַר
מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם
וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם
נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי
וּשְׁבוּעָנָא לָא שְׁבוּעֵי
וְנִדּוּיָנָא לָא נִדּוּיֵי
וַחֲרָמָנָא לָא חֲרָמֵי
וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי
כֻּלְּהוֹן אִתְחָרַטְנָא בְהוֹן
יְהֵא רַעֲוָא דִי יְהוֹן שְׁבִיתִין וּשְׁבִיקִין
לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין
וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם
כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה

הופתעתי, שיש מלים בתפילה שאינני יודעת את פירושן, מה זה, "וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי" ומה זה, " רַעֲוָא"?

'קונם', 'קונח' ו'קונס' הם כינויים לקרבן, ומשמשים כדי לבטא נדר שבן אדם אוסר על עצמו כקרבן, שאסור לו ליהנות ממנו כי יעודו לה' או לכהן."

רעוא הוא רצון, " יְהֵא רַעֲוָא דִי יְהוֹן שְׁבִיתִין וּשְׁבִיקִין"  – יהי רצון ('יְהֵא רַעֲוָא') שיהיו ('דִי יְהוֹן') כל נדריי בטלים ונסלחים לפני המקום.

הלינק למלות התפילה ופירושן ולגרסאות השונות של ביצועיה.

https://web.nli.org.il/sites/nlis/he/song/pages/song.aspx?songid=569#7,135,1810,43

כל נדרי, מבצעים יצחק פרלמן והחזן יצחק מאיר הלפגוט

כל נדרי בנוסח אשכנז, ששי קשת

ובדרך חזרה הביתה,  בצהרי היום, שנהיה חם, מצאתי את עצמי בפטיו במורדות הר ציון, מול הנוף הנפלא הזה, אני ועוד תייר אחד ודממה

עדיין לא החשיך, עדיין סוכות, עדיין אפשר לי לאחל לכם פתקא טבא, או א גיטע קוויטעל!

כתבה וצלמה: באבא יאגה

© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה