המלחמה ששברה את מפרקתה של העבריות - יומן

8 לאוקטובר, בבוקר הוא עוד אמר לי, אלתידג, חייך גם לשאר החברים בזחלם וזז הלאה.
בערב הוא כבר היה מת.
עוד הספקתי לשמוע אותו ברשת הגדודית מזהיר מפני שמוליקים.
איתן ואליש הסמג"ד

- 9 לאוקטובר.
היום אספנו את השברים, ליקקנו את הפצעים והיה לי אפילו זמן לחשוב שאחרי המלחמה אני קונה לי אלפה סוד. 
בא אלי חבר מהסדיר כולו מזועזע ואמר לי שעם המפקדים האלה אז כולנו נמות כי אלה יש להם דם קר והם לא מפחדים מכלום.
מה קרה? הוא הקשר של הסמח"ט חייקה גיורא והוא עמד על ידי והתמרמר על שהסמחט נרדם באמצע הפגזה כי יש לו עצבי נחושת ועם מפקדים כאלה אנחנו לא יכולים לצפות להתחשבות.
הסתכלתי מרחוק על חייקה צוחק ומתגלח על יד הג'יפ שלו וחשבתי על החיים והגורל.
הקשר קבל לבסוף גם צל"ש מחט על משהו, אני כמובן לא קבלתי כלום חוץ ממה שעוד אספר לכם בהמשך.

, 10 לאוקטובר.
נודע לי שאנחנו מתלחמים באזור שנקרא ציר מאדים.
הטנקיסטים טענו שזה היה יום של נצחונות, גם לי זה היה יום לא רע כי הצלחתי להניח יד על חבילונת שכללה כמה חפיסות רויאל וטרנזיסטור אדום שלא קלט כלום.
גם שלחתי הביתה גלויות טפשיות על מצב רוח מצויין בשק"מ ועל הנצחון הגדול שצפוי כאן וכיוצא באלו הבלים.
כלל לא חשבתי שאולי אם יקרה לי משהו אז ברבות הימים יחשבו שהייתי סתם טמבל.
את רוב היום ביליתי בעישון רויאל בשוחה הקטנה שחפרתי לי לאחר שיקול דעת מעמיק בדבר כווני תקיפה אפשרית של מטוסי אויב , מסלולי נסיעה של טנקיסטים מבוהלים, מרחק מעוקב המים ומקום שיאפשר לי לראות את מה שצריך בלי שיותר מדי אנשים יראו אותי.
וככה עבר היום בלי יותר מדי אירועים רעים.

אגב, הנשק שנתנו לי בימ"ח היה רובה צ'כי, כמו זה שהיה לי בטירונות, תוצרת בריוזובקה שבברנו, עם נשר וצלב קרס ומספר סידורי גרמני.
מאד שמחתי שלא קבלתי גם תחמושת כי אחרת אולי הייתי משתמש בו ושובר לעצמי את הכתף.

 11 לאוקטובר.
כבר  סיפרתי לכם על כך שבימ"ח, ביציאה למלחמה נתנו לי רובה צ'כי כמו בטירונות. כן כן, רובה צ'כי תוצרת בריוזובקה עם סמל הוורמאכט וצלב קרס. 
היום אני מניח שהצבא הקדוש שלנו היה מעדיף לעלות לעולה ולא להשתמש ברובים של הנאצים אבל האנשים העבריים היו קצת יותר פרקטיים מהחולרות שבאו במקומם.
הבעיה היתה שלא נתנו לי תחמושת ככה שהשלכתי אותו לתחתית הזחלם ובסיני גנבתי איזה עוזי ושתי מחסניות.
אז הגיע ה 11 לחודש ואני, בהחלטה מודעת שלא לשקוע למלנכוליה יאוש ורחמים עצמיים, החלטתי להצטרף לצוות חילוץ פצועים. 
חשבתי לי שאם מישהו יתעקש להחזיר אותי להפעלת כל מני מכשירי קשר אז הוא בטח ימצא אותי בלי קושי.
הצטרפתי למחלקה של אלי אמסטר. הוא לא ידע שהוא יהרג בצהריים. גם מולה הרמתי שהחליף את אסף יגורי שנפל בשבי לא ידע שנשארו לו רק כמה שעות וכך גם עוד הרבה אנשים סביבי. כן כן, ממש סביבי. 
לא בחדשות ולא בעתון ולא ברכילות ולא בשירים או צ'יזבטים סביב המדורה אלא ממש ממש על ידי.
אם בא לכם להתפייט אתם יכולים להגיד לעצמכם כי ציר מאדים אכן האדים, לא רק שהאדים אלא גם עלה ממנו ריח של בשר שרוף.
בצהריים תקפו אותנו צמד מטוסים מצריים. בהתחלה הם ירדו על סדנת החימוש והתאג"ד ואז בדרך הביתה הם הפציצו גם אותנו וירו במקלעים.
אני שכבתי בחול והחלטתי לירות בסוחוי הערבי הזה עם העוזי שלי. הרעש מהעוזי הבהיל אותי יותר מהמטוס שכדורי המקלעים שלו הקפיצו את החול מסביבי.
אחר כך מצאתי את עצמי רץ בחולות כנושא אלונקות, גם אז התפלאתי איך אני מסוגל לעשות את זה ועד היום אני לא מבין. אבל במופלא ממני אני לא דורש.
האלונקה האחרונה שסחבתי היתה עם הרופא דר' צ'צ'יק שנפצע אבל טיפל בכולם לפני שצנח באפיסת כוחות.
גם שאר היום היה זוועה ודי שאני ועוד רבים זוכרים אותו, אין שום סיבה לשחזר כל פרט.
עלה אז בדעתי שאולי יש בי איזו נכות רגשית שבגללה נשארתי נורמלי גם אחרי כל מה שקרה באותו יום ובאי אלו ימים אחריו.
בעזרת הציור המצורף תוכלו לשחזר לעצמכם את זירת הקרב שלי בין הסדנה לבין טלטול ולקסיקון (המלחמה)
 

יומן המלחמה ששברה את מפרקתה של העבריות, 12 באוקטובר.
ששה ימים רק חול וחול, הרבה דאגות, הרבה פחד והרבה מדי מראות קשים בלי פיקסולים וטשטושים מתחסדים.
בטרם שחר התעוררתי בבהלה איומה. איזה חוכמולוגים החליטו לשגר טילים נגד המצרים, היה רעש איום ונורא, עשן אפור, ריח של אבק שריפה וטעם של יאוש. אמרו לי שלטילים הללו קוראים "זאבים". 
מעולם לא טרחתי לברר מהם הזאבים הללו ורק קויתי שבפעם הבאה ישגרו אותם ממקום אחר.
מכל מקום, הוחלט לחלץ אותנו קצת אחורה למנוחה. זזנו כמה קילומטרים מזרחה על מאדים, התרחצתי עם שתי מימיות, השגתי עוד סיגריות, שתיתי סופסוף משהו חם וחשבתי אולי לקרוא קצת בספר שהבאתי אתי למקרה שהמלחמה תהיה משעממת.
זכור לי גם ויכוח מריר עם כל מני טיפוסים שישבו לידי בצל הזחלמים ושלא הסכימו אתי שמדינת ישראל אשמה בפרוץ המלחמה וכי יכולנו להגיע להסכם שלום עם מצריים גם לפני כן. 
(גם על המלחמה הבאה אני אומר את זה וגם אז אהיה צודק)
ויהי ערב ובלילה פתאום ראינו אורות בשמים נעים מצד המצרים לכוון ישראל. היו שאמרו שאלה טילים, היו שגרסו קומנדו מצרי מוסק והיו כמוני שגרסו שמכיוון שממילא אין לנו מה לעשות בעניין אז מוטב שנשכב קצת לישון.

13 לאוקטובר
חונים בצד ציר מאדים ומתארגנים. על הציר עצמו בכוון המלחמה הקשה נוסעת שיירה של טיראנים. טנקי שלל מ 67 שנכנסו לשירות בישראל. טנקים מאד יפים עם צללית אלגנטית. הבעיה אתם היתה שהנדסת האנוש התאימה לגמדים צ'צ'ניים איטרי יד ימינם ולא לסתם אנשים. סיפרו לי שמפקד החטיבה הוא גורודיש הקטן שלדעת הכל בהחלט לא היה חתיכת נבל מרושע כמו אחיו הגדול.
אני התעסקתי בענייני ואף אחד לא הפריע לי.
לא היו פצועים, לא טילים, לא פגזים ולא שום דבר שיכול היה להעסיק את גופי או להטריד את נפשי.
שכחתי לספר לכם כי בסוף היום הקשה של 11 לאוקטובר הודיעו לכולנו בקולי קולות כי "יאנוש בשערי דמשק". האמנתי להם.
היום הגיעה אלי רכילות על כך שאנחנו נשתתף במבצע חציית התעלה. הידיעה הזו לא עשתה לי שום דבר טוב.
הרביצה בחול עם סיגריות וטרנזיסטור התאימה לי הרבה יותר.
ויהי ערב, הלכתי לישון, מחר יום חדש

- 14 לאוקטובר
(לקוראים המצטרפים - זהו יומן על זכרונות המלחמה שלי החל מ 8 לאקטובר)

נראה לי שחשוב לציין שאף אחד לא בא לדבר אתנו, לא רבנים ולא החולרות מחב"ד, לא פוליטרוקים ולא סופרים או משוררים. גם המפקדים לא באו ואף אחד לא הסביר לנו כלום וכמובן שגם לא חילקו לנו פקודות יום הזויות וסהרוריות.

זה היה הצבא הישן, של פעם, היה ברור שכולם עושים כל מה שהם יכולים כדי לנצח וזהו. בלי יותר מדי קשקושים דביקים ושמנוניים. ואכן זו היתה מלחמה של החיילים והם עשו את הכי טוב שהם ידעו.
עד כאן ההערות.

בבוקר התחלנו לזוז 
נסענו מזרחה ופנינו ימינה, כלומר דרומה על ציר שנקרא כרטיסן, פחות או יותר בכוון מרכז סיני. די מעצבן לשבת בזחל"מ פתוח, צפוף ורועש אבל בהחלט יותר נעים מאשר לשכב בחול כשמפגיזים אותך.

לבסוף הגענו לאיזה מקום והתארגנו לחניון מסודר.
מרחוק ראיתי שהציבו אי אלו כלי נ"מ סביב החניון וזה רק העלה אצלי את החשש שאנחנו על הכוונת של מישהו.
אבל כלום לא קרה, נדמה לי שאפילו חילקו קצת עתונים.

הלכתי לבקר חבר מט"ק בחניון, הוא ירד במשקל ונראה לי חיוור ומדוכא. עישנו ושתינו קפה. כללית התחילה איזו אטומיזציה, לא היו התכנסויות, דאחקות, תדריכים, קפה סביב למדורה. כלום. כל אחד חשב על מה שחשב ובדרך כלל סתם את הפה.
אני בטוח שכולם חשבו עלכך שהרבה ימותו וקיוו שזה יהיה מישהו אחר, לא הם. וזה לא נעים לדבר עם אנשים שאתה מקווה שהם ימותו ולא אתה.

השיא היה בערב. אספו את כולנו והביאו לנו את יפה ירקוני

מפקד האוגדה עמד לידה על המשאית או על איזו תובה של טנק, החזיק את המגפון והודיע לנו שעוד מעט אנחנו חוזרים לעצמנו והולכים להכות את האוייב מכה ניצחת ואחר כך העביר את המכשיר לזמרת שהתחילה עם איזה באב אל ואד.
זה בדיוק מה שהיה חסר לי, עוד גרוטאה בנוסף לרובה הצ'כי ולזחלמים...
אבל ארוכה הדרך לנצחון ובגלל זה הלכתי לישון

 15 לאוקטובר.
אחרי יפה ירקוני אפשר לצלוח הכל אבל הצליחה שלנו נדחתה. אני כמובן לא ידעתי שאנחנו צריכים לצלוח וגם לא ידעתי שדחו את זה אבל ידעתי שיש צרות צרורות בציר המוליך לראש הגשר.
היו שני דברים שהפחידו אותי עד מוות באותו יום:
1.סוללת תותחי לונג טום שירו כל הזמן ברעש איום ונורא. הם התמקמו לא רחוק ממני גם הרעידו לי את הנשמה וכמובן שחששתי שמא מישו יאכן אותם ויהרוג גם אותי.
2. מיראז'ים עם משולשים צהובים בתחתית הכנף שטסו לכל הכוונים. השמועה היתה שאלו הם מיראז'ים לוביים שבאו לסייע למצרים ולכן כשהם חלפו מעלינו בגובה נמוך אז היו כאלה שניסו לירות עליהם. הרעש היה נורא וריח הדלק השרוף מהמנועים שלהם הזכיר לי מנין באתי ולאן אני עלול ללכת. אני ועוד חבר חשבנו לכתוב שלט גדול עם חץ המצביע על כוחותינו ככה שהלובים לא ירו עלינו אבל עד מהרה הודיעו לנו רשמית שאלו מטוסים ישראליים. לאחר שנים גם הסתבר לי שצפינו בראשוני הכפירים מתוצרת התעשיה האוירית.
לא היה שום צורך בחילוצים ואת הנפגעים המעטים של הגדוד קיבל כנראה תאג"ד אחר, אני חפרתי לעצמי שוחה נוחה ועישנתי רויאל. לפני כן הכרחתי את עצמי קצת להתרחץ, להצטחצח ולהתגלח. כל הזמן הזכרתי לעצמי שאסור לשקוע. צריך להית ערני, זריז ונטול מחשבות מיותרות. 
ברבות הימים קראתי את ספרו של הלורד מורן "סוד האומץ" ושם הוא כתב שהחפ"שים הבריטיים היו אמיצים בגלל שהם היו טמבלים חסרי דמיון שלא חשבו כלל מה יכול לקרות להם. אני נלחמתי בזה ואיכשהו שמרתי על חיילות סבירה.
ויהי ערב וכמו בשיר, הצבא פושט מדים וכולם הולכים לישון.
וזה מה שעשיתי.

- 16 לאוקטובר.
היום כבר הכל התחיל להמאס עלי. 
כשאתה לא עושה שום דבר ורק מחכה שמשהו יקרה, כשאתה אוכל לוף קר על מציות עם פלחי וגרגרי תירס, כשאתה רק מאזין לאירועים בלתי ברורים ברשתות השונות, אתה באמת מרגיש שהגיע הזמן לא להיות שם.
גם בגלויה הביתה הפסקתי להעמיד פנים שהכל בסדר, בכל זאת השארתי בבית אשה יפה, ילד בן שנתיים ואחד או אחת שעומד/ת לבקוע. (עוד לא המציאו את האולטרסאונד).
אני מקווה שאני לא משעמם אתכם, בי נשבעתי שהימים הבאים יהיו הרבה יותר מענינים והרבה הרבה יותר גרועים.

 17 לאוקטובר.
דומני שעוד לא סיפרתי לכם שפיתחתי טכניקה משובחת ויעילה של קפיצה מעל דופן הזחלמ ונחיתה בחולות. זה טוב נגד מטוסים שלדעתך רוצים להפציץ אתכם. 
אני בספק אם היום אני יכול בכלל לעלות על זחלמ, לא כל שכן לקפוץ ממנו.
המפקדים הגדולים קבלו זלדות, אחרי ארבעים שנה, במלחמה בעזה, גילו שהן לא מספיק טובות.
אני כלל לא ידעתי שבאותו יום המלחמה היתה מוצלחת מאד. אנחנו נסענו לחלץ פצועים מאיזה ציר שנקרא עכביש. ברבות הימים נודע לי שזה היה המקום הקרוי החווה הסינית.
מישהו מצוייד במשקפת ענקית עמד על איזו גבעה רחוקה וכוון אותנו לאזור, הגענו עד הגבול שזחלם יכול לנוע עליו והתחילו להביא לנו פצועים בזלדות ובטנקים.
חלק היו הרוגים שכיסו אותם במשהו וחלק לא. 
כולם נראו אנשים שהיית רוצה לידך בימים קשים. 
סחבתי אלונקות והשתדלתי לא להסתכל על מה שלא כדאי לראות.
נסענו הלוך וחזור כמה פעמים לתאג"ד, אף אחד לא ירה עלינו ואנחנו לא ירינו על אף אחד.
הרופא צרח עלינו לא לתת מים לשום פצוע לפני שהוא מאשר, אני לא שאלתי אותו ואם היה מישהו עם פציעת רגל או משהו כזה נתתי לו מה שהוא ביקש, כולל סיגריות. 
היום אף אחד לא היה מאמין אם הוא היה רואה שורה של אלונקות וחצי מהם מעשנים.
אני זוכר שפשוט לא היה לי יותר כוח לסחוב כלום אבל זה הדבר היחיד שהייתי צריך לעשות. הסתכלתי על הרופאים והחובשים, הסתכלתי סביב והחלטתי להמשיך וזה נגמר תוך כמה שעות.
כשהחשיך התארגנו בשיירה וזזנו בכוון שקראו לו "מצמד", כל הצבא היה סביבנו עם טרטורי מנועים ורחש לבן מהרמקולים של הג'י אר סי.
אני טיילתי בין הרשתות ופתאום שמעתי קול מיוחד אומר "תחנות כריש כאן ארבעים" ומחלק להם הוראות שקטות. היה משהו מאד מיוחד בצורה שהוא דבר ובסגנון של הפקודות. מה ששמעתי נסך בי איזה שקט ובטחון.
בלי שאף אחד אמר לי כלום ידעתי שזה אריק שרון. כולם יכולים לספר ולחשוב מה שבא להם על שרון. אני יכול אפילו להסכים עם כולם, אבל את הרגע הזה זכרתי לו לטובה עד יומו האחרון. 
אריק שרון יופיע עוד פעם אחת בזכרונות הללו.
לקראת חצות שמעתי שהגיע תורנו וזזנו קדימה בתוך השקט הגדול.
כשצלחנו זה כבר היה 18 לאוקטובר ולכן אכתוב על זה מחר.
 

18 לאוקטובר.
היום התחיל אחרי חצות כשחצינו את התעלה בדממה מוחלטת. חוץ מרעשי מנועים ורחשי המקמ"שים, הכל היה שקט וצלול.
בלי יריות ובלי בלגנים פשוט עברנו לצד שני. כמובן שלא ראיתי שום דבר ובהחלט לא היה לי שום מושג איפה אני נמצא ומה התחולל שם עד שיכולנו לעבור.
אני מנסה להעביר לכם את התחושות של אז, בלי לערבב עם מה שנודע לי אחר כך, אז כאמור לא ידעתי כלום חוץ מזה שאנחנו ממש בארץ אויב ושיהיה רע לתפארת.
הבוקר מצא אותנו עומדים בשורה מסודרת על משהו שנראה לי כמו מסלול של שדה תעופה ישן, די מהר זזנו, נסענו בשיירה במקביל למסלול הזה ומרחוק שמענו תותחי טנקים ומקלעים.
ופתאום רעש איום ונורא, פיצוצים מבהילים וענני עשן שחורים שעלו מהמסלול שעליו חנינו לפני זמן קצר מאד. לי זה נראה כמו מטח קטיושות שהיו יכולות להעיף לגהינום כל מה שהיה שם.
הצטמררתי לי בשתיקה כשהשיירה פנתה מערבה לתוך אפריקה וכעבור שעה של הזדחלות חלף על פני טנק בכוון הנגדי. על התובה היתה גופתו של יובל חלפן. מפקד הטנק. בחור יקר מהטובים שהארץ יכולה היתה להצמיח. היה לו בור במותן והצריח היה חמוץ מדם.
לקח לי כמה שניות להבין מה אני רואה וזה נשאר אצלי יחד עם זכרון האיש והחייל הטוב הזה.
(את פני השטח עד לרגע זה תוכלו לראות בציור המצורף)
רק הרעשים סביב די היה בהם כדי לחסל כל תושיה ויכולת לתפקד, היה לי איזה בחור דתי בזחלמ שהיה שקט ושלו והחלטתי לנסות להיות כמוהו על אף שבעולם שלי אין אלוהים שמסדר את העניינים כִרְעוּתֵהּ.
ואז הגענו לצומת חיפה. שם היה מארב קומנדו מצרי שחסם את הצומת לאחר שהטנקים כבר עברו אותה ושם נפגעה קשות פלוגת החרמש מהגדוד של אסף יגורי שכבר נפגע כל כך קשה ב 8 לאוקטובר.
אני לא רוצה ולא יכול לתאר מה היה שם, אני יכול לדווח שהזחלמ עמיד בפני נק"ל ושהרעש שנגרם מפגיעת כדור בדופן הזחלמ הוא אחד הדברים הכי מפחידים שיכולים לקרות למישהו.
שם ראיתי בפעולה את הרס"פ הותיק של החרמשניקים, שם החיבה שלו היה "שאויש", הוא היה בערך בן 40 ונסך רוגע ובטחון ככל שניתן היה כשהמ"פ והקצינים כבר נהרגו.
פגשתי אותו לאחר כמה שנים והחלפנו זכרונות עגומים.
התארגנו שם בין כל מני סוללות עפר של מחנה מצרי ענקי, ליקטנו שבויים מצריים ולדעתי חלק מהם נרצחו ואני לא רוצה לדבר על זה.
המגד שלנו, נתן פירעם איבד עין וסירב להתפנות. איש אמיץ שסיפר לי פעם על חוויותיו כמ"פ במקביל לגורודיש. 
למחרת היה ה 19 לאוקטובר.

- 19 לאוקטובר.
ההתלחמות של אתמול והאירועים בצומת חיפה לא עשו לי טוב, בעצם הם לא עשו טוב לאף אחד.
היו לי כמה עקרונות לשמירה עצמית בכל הזמן הזה. על האחד כבר כתבתי - להיות פעיל ולא לתת לעצמי לשקוע. דהיינו לשמור על ערנות, לאכול, לשתות, להתרחץ ולשמור על ראש ריק.
העקרון השני, ולא פחות חשוב - להתרחק מרק"מ. אם אפשר אז להיות על הקרקע, פרופיל נמוך, לא לחפש הרפתקאות. האויב לא מחפש גפרורים, הוא רוצה כבדים ובינוניים.
ב 19 לחודש נשארנו לא רחוק מאיפה שהיינו יום לפני כן, הטנקים נסעו לאן שנסעו וכל עוד הם לא התרחקו אנחנו נשארנו במקום. התאגד נפרש, החימוש הקים סדנה, קויתי שיביאו סיגריות. נכנסתי לזחלמ לחפש משהו לאכול, יוסי נווה ישב שם ותיקן את המכשירים. אני לא הצטרכתי להשאר שם ויצאתי.
כמו בסרטי טבע כשצ'יטה תופסת משהו היא מתרחקת בין השיחים לאכול בשקט. זה מה שעשיתי, זזתי לאיזו פינה שקטה ופתחתי את מה שמצאתי.
ופתאום פיצוץ נורא, לא רק נורא אלא גם קרוב. הרגשתי את ההדף. פגז טנק פגע בדופן של הזחלמ, חדר ופצע אנושות את יוסי. חבר טוב, שקט, חרוץ, נחמד, צנוע, כיפי, טכנאי חכם, כמו כל הטובים. ואני לא כותב סתם. אילו הוא לא היה כזה הייתי שותק.
מהבהלה קפצתי וכשראיתי מה קרה כבר לא התיישבתי. רצתי לזחלמ, עזרתי להוציא אותו ובלי אלונקה הכנסנו אותו לתאג"ד. שם הנשמתי אותו עם איזה בלון כזה, נדמה לי שקוראים לזה אמבו אבל אני לא בטוח.
הרופא והחובשים טיפלו בו, אני לא יכולתי להסתכל. חיים הנהג החליף אותי ואני יצאתי לעשן. אחרי כמה דקות נוספות, חיים יצא בוכה.
היו כמה שבכו בכל מני מקרים אבל נדמה לי שב 19 לאוקטובר בכו יותר. אני לא.
אחרי כמה חודשים בקרתי את אשתו בקיראון ומה שזכור לי זה שלא ידעתי מה להגיד ומה לעשות עם עצמי.
כל שאר היום כבר לא כל כך חשוב וגם לא כל כך זכור לי.
החלפנו זחלמ ובלילה ירדנו עוד קצת דרומה בכוון העיר סואץ

האמת היא שאני לא זוכר שום דבר מיוחד מהיום הזה 20 באוקטובר.
בלילה של ה 19 זזנו שוב דרומה בכוון סואץ. מרכילות של יודעי דבר הבנתי שאנחנו עומדים לחסום את ציר עשור. לא תתפלאו אם אכתוב שלא היה לי מושג שציר עשור הוא הכביש שבין קהיר לסואץ ובודאי שלא ידעתי כי בקילומטר ה 101 שלו יערכו השיחות עם מצריים לאחר הפסקת האש.

המלחמה ששברה את מפרקתה של העבריות, 21 לאוקטובר.

"שחם בן זונה, הכל בגללך יא מניאק למה היית צריך לפתוח את הפה שלך"
זה מה שצעק חיים הנהג ששכב אלונקה מעלי במסוק החילוץ שהטיס אותנו לרפידים. 
אמרתי לחובש שאם הוא לא משתיק אותו יהיה רע מאד.
זה היה מתישהו אחר הצהריים. 
--------------------------
בבוקר נפלו מצפון לנו שני פגזים מצריים שהקימו רעש נורא והעלו עשן שחור. היה ברור שסוגרים עלינו טווח. הלכתי לחיים הנהג (זה ששלשום החליף אותי בטיפול ביוסי נווה) ואמרתי לו שלדעתי היום יהיה יום שחור והוא כרגיל השיב לי בשטף של הבלים.
הסתלקנו מהר והתקדמנו עד למקום לא רחוק מהטנקים של הגדוד שלנו שתפסו עמדות במדרון אחורי על הרכס שמעל ציר קהיר סואץ. מדי פעם אחד מהם עלה קצת, ירה במשהו וחזר אחורה. אין טעם ליהרג כשאתה צד משאיות חימוש ושיירות אספקה.
הרעש של תותחי הטנקים עצבן אותי אבל בסך הכל ישבנו ודי התבטלנו. 
כמובן שלא היה לי מושג שיש שיחות על הפסקת אש ושלא כדאי למות דווקא בסוף. (למותר לציין שבכלל לא כדאי למות בטרם עת).

אפילוג

1. כן הייתי מאושר, נחלצתי מהתופת ולעולם לא אחזור אליה. זה היה שווה הרבה. רבים נכספו בסתר לבם לקבל רסיס בתחת אבל הם לא ידעו שרסיס בתחת לא משחרר. מתרפאים וחוזרים.
מהפציעה שלי נרפאים אבל לא חוזרים. היה לי טוב, שמחתי גם בשביל המשפחה, האשה, הילד בן השנתיים, הילד שלא נולד, ההורים, הסבתות, כולם.
קויתי שיהיו אולי גם איזה רווחים משניים כמו מכונית בלי מכס אבל לא נסתייע. דווקא חיים הנהג כן קבל כי התקצרה לו הרגל. אצלי קצת קיצרו רק את המעיים אז קבלתי רק זכות לרכוש מזגן בלי מכס וכך עשיתי.

2. הייתי מריר, מאד מריר על כך שהחיים נמשכו כסדרם למרות שעשרות אלפים נפגעו כל כך קשה. לא היה לי מספיק שכל לכעוס על הממשלה שבסרבנותה לשלום הביאה מלחמה. (אחר כך רבים דברו על מחדלים כאלה או אחרים אבל המחדל הגדול היה שסאדאת היה צריך להרוג לנו כמה אלפים כדי לקבל את מה שיכולנו לתת לו בלי זה.)    אבל אז בימים של בית החולים זה לא עניין אותי. הרגשתי כמו אורי אבנרי אחרי מלחמת העצמאות, שיש כאלה ששותים קפה בדיזנגוף ויש כאלה שנהרגים בערבות הנגב. 
לקח לצבא כמה חודשים להתחיל באקציות גדולות לאיתור בטלנים, משתמטים ושאר בלתי מתגייסים ולהסב אותם לשריון.

3. אני חייב לכם את ההופעה השניה של אריק שרון בסיפור המלחמה שלי. אז הנה.
יום אחד, אי אלו ימים לאחר שאושפזתי, אני שובכ במיטה ופתאום אני רואה את אריק שרון חולף במסדרון. זה היה לי קצת מוזר ואחרי שעה הוא שוב עבר בדרך ליציאה.
כשיכולתי לקום ולהסתובב קצת בדקתי מי נגד מי והנה הסיפור.
לאריק היתה אמא שקראו לה ורה והיה לה משק ברמתיים. באוקטובר 1973 היא קבלה מים בברך והתאשפזה בחדר פרטי באותה מחלקה כירורגית שבה אושפזתי אני. ואריק בא לבקר את אמא. בדיוק כמו שאתם הייתם מבקרים את אמא שלכם לו היו לה מים בברך.
זה היה לפחות שבוע לאחר הניתוח שלי כי כבר הייתי בלי אינפוזיה. הלכתי לאט לאט וביקרתי את ורה שרון. היא מאד שמחה לקשקש קצת.
אני לא זוכר מה בדיוק דברנו אבל דבר אחד כן נתקע לי בראש. היא סיפרה  שאריק אמר לה שלא נתנו לו לנצח. פשוט ככה.
הוא התלונן לאמא שלא נתנו לו לנצח ובגלל זה לא ניצחנו. כלומר, מלחמת הגנרלים התחילה מהר מאד.

4) אחרי שבועיים נשלחתי לבית הבראה בנתניה ואחרי עוד שבועיים חזרתי הביתה. ובדיוק, אבל בדיוק באותו היום, ב 19 לנובמבר נולד בני השני.

זהו.