פרולוג: להבדיל מהביטוי בעברית – עבורי להרים ידיים זה להסתכל לשמיים ולהפנות את תפילותיי תקוותיי לבורא עולם. זה עבורי כל הפתרונות השמימיים, הרגשיים, האל חושיים והתקשורתיים.
18 יום אחרי שהספר תורה נגנב, תיק החקירה המנוהל (אם בכלל) על ידי המשטרה – הונח בארכיון. אני זו שהתקשרתי לשוטר האחראי על התיק וידעתי אותו ששבועיים לפני גניבת ספר התורה שלנו – היה עוד מיקרה בבית חולים זיו בצפת.... – אה באמת הוא ענה לי. ... כאן כעסתי . איזה מין חקירה אתה מנהל אם אתה אפילו לא יודע את זה, לא מצליב מיקרים ושרשראות מודיעיניות לפחות במחוז שלך? תהיתי. זה שבר את גב הגמל והכנסתי לתמונה את כל הקשרים שלי במשטרה. הגעתי עד לאנשים בדרג הכי גבוה שניתן... (אפילו מהמוסד - עד כדי כך מיואשת).
כל ידיעה על הכנסת ספר תורה, יצרתי קשר עם המשפחה גם אם היה בטבריה, ירושלים או באר שבע ובדקתי את מקור, נוסח וכו.. של הספר תורה. כולם הביעו סימפטיה, תדהמה ואיחולי הצלחה למציאת הספר החשוב.
ואז פרסמו שכ-75 ספרי תורה יוכנסו לכותל לזכר חללי צוק איתן. כול הספרים : משומשים והועברו ממקומות שונים בארץ. הייתי בטוחה שמצאתי... בטוחה שהספר תורה שלנו בניהם... כמה קל ל"היפטר" מספר תורה משומש בדרך הזו. יצרתי מיד קשר עם המשטרה אבל לא הסתפקתי רק בזה.
סיפרתי כבר בעבר, שיש לנו במשפחה לחלק מהבנות – היכולת לחוש דברים. כל אחת מקבלת מסרים בדרך אחרת. בת דודה שלי מתקשרת עם העולם הבא. היא לא רואה עתידות. חשוב לציין זאת לפני שאנשים יגידו לי אז למה היא לא הזהירה אתכם שהספר הולך להיגנב. מייד עם גניבת הספר תורה כמובן שגם יצרתי קשר איתה. לא אכנס לפרטים אבל היו כמה דברים שהיא הצלחה להגיד עוד לפני שסיפרתי לה הכל. כמו למשל שהיו 3 גנבים... אחד מהם דיבר בעבר הלא רחוק עם אחי בבית כנסת..... שכשלקחו את הספר תורה הם השאירו מאחורה משהו כסוף (כזכור הם דאגו להסתיר את הכתר בארגז גניזה) והמסר הכי חשוב שהיא כל הזמן חזרה עליו: לא להחליף את הספר תורה.. לא להתחיל תהליך של כתיבה מחדש.. מאד חשוב מאד חשוב זה חזר פעם אחר פעם בכל פעם שהיא קיבלה מסרים.
מצידו של אחי, הוא פנה לרבי שפתח גם הוא בספר המסרים שלו: התשובה הייתה חיובית. לא הצלחתי להבין. כל הזמן אמר לי ... תירגעי... התשובה של הרבי טובה וכמובן שלי לא הייתה את האמונה שיש לו. במקביל ערב אחד, זפזפתי ואוזניי נעמדו להרצאה של הרב זמיר כהן. הרצאות מרתקות באופן כללי, אבל כאן הוא בא והסביר למה אנחנו אומרים "הכל לטובה" – לפעמים הגזירה קשה לנו ואנחנו לא מבינים למה זה קרה לנו. אבל אולי היא באה במקום משהו קשה יותר... אולי היא התחליף .. הכפרה.
כשפרסמו את טקס הכנסת 75 ספרי תורה לכותל, מיד ביקשתי מבת דודה שלי לבדוק זאת. הייתי מוכנה אפילו לעלות לירושלים באותו יום ולבדוק ספר תורה אחר ספר תורה ולחפש אם אחד מהם שלנו. בת דודה שלי חזרה אליי אחרי יומיים ואמרה לי: לא הספר תורה לא שם. אבל יותר גרוע מזה. אני לא מרגישה אותו יותר. כלום. חור ענק ושחור.
באותו יום התמוטטתי. זהו... אולי שרפו אותו... אולי הוא כבר בחו"ל. והתחלתי לכעוס על עצמי נורא. אני הייתי הפעם האשמה שהוא הלך לאיבוד. אם לא הייתי עושה כל כך הרבה רעש מסביב, אולי היו מוכרים אותו כאן בארץ באזור קרוב למקום הגניבה.
התקשרתי לאחי בוכה. רתחתי עליו. איך הוא אפשר לספר תורה שלנו להישאר בבית כנסת שהוא ידע שאין שם מנעול. איך עכשיו הבן שלי שהיה כה קשור לאבא שלי ז"ל.. יעלה לתורה בלי הספר תורה, איך המסר שהוא קיבל מהרב יכול להיות כל כך חיובי כשכולנו ככה בוכים... ואז שמעתי בקול שלו: כשפותחים את ההיכל אני יוצא מבית הכנסת... וקלטתי את הייסורים.
כפי שכבר כתבתי... אם לא היום, אם לא מחר... אז בעוד עשור... אבל הספר תורה יחזור אלינו.
נ.ב: נכון להיום אני נאחזת ל2 רמזים: האחד במסר של הרבי והשני העובדה שנתבקשנו שוב ושוב לא לעשות ספר תורה חדש שזה בעניי מסמן את התקווה שהספר תורה המקורי יחזור למקומו.
אמן