אחרי החלום

לדליה שור, שהיתה

דליה בצעירותה

אחרי החלום, אני עדיין קצת שם.

מנסה להאחז בזנבו, בבדל שנשאר.

דליה עדיין פה,

זאת אומרת, מתה כמו באמת, עצומת עיניים, אבל בבית

כאילו ישֵנה, כאילו כך היה במציאות

כאילו שהתבוננתי בה, כשהיא ישֵנה, כאילו התאבנה

ואני מתבוננת בה,

כפי שאף פעם לא התבוננתי

בפניה, כשהיא ישֵנה.

אני אורבת לרגע שֶכֵּן, עכשיו, היא תפקח את עיניה

לאט.

והיא פוקחת

תנועת עפעפיים בלבד

לאט.

ואנחנו, זאת אומרת, אני ועוד כמה מהאֶקְס-חיים שלי, מְצַפִּים

שתנועת העפעפיים תתרחב.

זה מפחיד אותנו, אבל למרות הפחד, אנחנו רוצים

אני והאקס-חיים שלידי.

נדמה לי, שהם היו שם בחדר, אבא שלי מהאקס-חיים שלי וברקע גם אמא שלי מהאקס-חיים. היא לא ממש שם, אבל אם אבא שם, אז גם היא מהאקס-חיים שלו, לידו.

זה קורה לאט, לפי הציפיות, עוד קצת חיים, עוד קצת תזוזה בגוף, תנועה.

העיניים נפקחות ממש, יש מבט

בהתחלה הוא מת, אחר כך נכנסים בו החיים. לאט.

הוא מסתכל עלינו, המבט

המת.

כשהוא רואה אותנו, זה הרגע שנכנסים בו החיים ממש, לא האקס-חיים. בעצם, כן.

הבטחתי רק בדל חלום, והוא נושר, הוא ניתק, אני צריכה לאסוף את האפר, את בדל הבדלים.

לראות את התמונה, את האקס-תמונה, את התנועה שנכנסה לתמונה באקס-חלום, שבא מהאקס-חיים שלי, שבעצם, לא היו כך, אלא, אולי אחרת, כמו בחלום, שאינו דומה לאקס חיים, רק חלקיו, אולי, לפעמים.

בינתיים, מתעצמת התנועה הקטנה של דליה.

בעצם, של הגופה של דליה, שחוזרת להיות גוף, כי הוא נע, היא קמה מהמיטה, וזה מפתיע אותנו ואותה.

השיער שלה קצר, אבל בחיים שהיו,  היה לה שיער ארוך, אף פעם לא ראיתי אותה בשיער קצר, רק בתמונה לפני שהיתה חבֵרה.

היא נעה בחדר לאט, היא יֶשנה. אנחנו יוצאים, היא יודעת שזה בקטנה.

לזמן מה

כל החזרה הזאת לחיים, לתנועה.

זה באוויר, הידיעה, היא עוטפת אותה, היא עוטפת אותנו, שלא נמהר, שדליה לא תמהר, שהכל לאט,                  

כי היא יכולה להעלם. כל רגע, כל דקה, אז לאט עם התנועה.

כמעט אין רהיטים בחלל הזה, בדירה, רק הבסיס. המיטה שדליה מתה עליה באקס-חלום, באקס-חיים, כשהיתה.

ויש ריקות נקיה בחדר, יש שקיפות

כך שרואים כל התקדמות בתנועה, כל נסיגה

כדי שאפשר יהיה לזכור כל הזמן, שהכל הפיך, שדליה בעצם מתה, היא פה לשניה.

אבל בגלל שהכל בהיר ונהיר וזהיר, אולי יותר משניה.

זה לא בטוח, זה לא ידוע, דליה יודעת, שהכל קצוב, גם אנחנו יודעים. אנחנו לא יודעים איך פועלת ההקצבה, את הגבולות שלה, כמה הוקצב לנו, כמה הוקצב לה.

בצלילות החדר הזה ובצלילות הדעה, גם אבא שלי, מהאקס-חיים מתעניין במעשה הקימה

של דליה, אף שבאקס-חיים שלו, הוא לא הכיר אותה,

באקס חלום שלי, שאני רוכבת עכשיו על בדל בדליו.

אני עדיין לא יודעת, שהוא כבר לא נמצא הרבה, הרבה שנים

אולי חמישים, כי הנוכחות שלו טבעית באקס-חיים שלי, כאילו תמיד נמצא.

הוא לא אומר, הוא לא מדבר, הוא אף פעם לא דבר, אבל יש לי הרגשה, זה ידוע, זה באוויר, זה ברור לפני שהכל נקטע, הוא מפחד מהקימה של דליה, הוא מפחד שגם הוא יצטרך.

נדמה לי, שדליה מבקשת להצטרף לארוחת הבוקר, שאבא שלי יכין, כמו שהכין תמיד בשבילנו, לא בשבילה

באקס-החיים שלו, באקס-החיים שלי, לא רק באקס-החלום, אלא באמת, זאת אומרת, בחיים האמיתיים, שהיום בגלל מרחק השנים מתערבבים

עם בדל החלום, שאני לא יכולה לזכור, איך בדיוק היה.

וטוב לי, כי זו אוירה אחרת, לא של זכרונות, לא חלומות

הכל צלול והכל מובחן באין זמן.

וכל האקסים של החיים שלי ואולי של החלומות מעורבבים

מיקס.

אבל לא כל האקסים, חלקם.

עוד רגע אטּוש והם לא יהיו שם, יאבד בדל החלום, שהחזיר אותי אליהם, שבכלל לא היה, רק בחלום  כמו היה, והיה אמיתי, כמו בחיים, זאת אומרת, באקס-חיים שהיו, שלא היו באמת.

למעלה, אלבום ציוריה של דליה, כלניות היא אהבה לצייר במיוחד

ופריחת הכלניות ביום קבורתה

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה