אתמול אתי ואני חווינו את ארצות הברית האמיתית. לא את המותג שהאמריקאים מנסים למכור לעולם, אלא את את אמריקה האמיתית.
אתי ואני יושבים בבית קפה לפתע אני שם לב שמולנו יושב איש שבוהה בנו כל הזמן. איש מבוגר, סביב גיל 70 לדעתי, נראה במצב סביר. יושב ובוהה. אנחנו ממשיכים לאכול עד שבשלב מסוים הוא אוזר אומץ ושואל אותנו בנימוס האם אנחנו יכולים לתת לו משהו לאכול כי הוא רעב.
איך מגיבים לדבר כזה?
קצת המומים אנחנו מציעים לו תפוז. הוא לוקח את התפוז בשמחה ואוכל בתאווה. אז אני מבין שהוא באמת רעב ולא ברור מתי הוא אכל בפעם האחרונה.
אני חותך לו חצי מהסנדוויץ' שלי ונותן לו.
הוא מודה לנו מאד ואוכל.
אחרי זמן מסוים מתפתחת שיחה. הוא מספר שהוא אוהב את המקום הזה ואני חושב לעצמי, איך הגעת למצב כזה של רעב? איך מגיעים למצב בו מבקשים אוכל מאנשים?
אז אני מנסה לדבר איתו, לנסות להבין.
אבל הוא לא ממש מדבר לעניין. מסתבר שהוא נולד באזור, ההורים שלו חיו כאן עד שמתו וזהו. זה מה שהבנתי ממנו.
הוא מספר ואני שם לב שהידיים שלו רועדות כל הזמן. אני מנסה לשאול אותו מה הוא עושה, האם הוא גר כאן כל חייו, למה הוא מבקש אוכל. אבל לא משנה מה אני שואל יש לו אותה התשובה,
"כן, אני אוהב את המקום הזה. מקום יפה. אני אוהב את המקום הזה. מקום יפה".
הרגשתי לרגע כאילו אני בסצנה מתוך הסרט איש הגשם.
וזה הרי העניין. משהו לא בסדר איתו. ברור שהוא צריך עזרה ואין לו. אין בארצות הברית שום מרכזי יום ציבוריים טיפוליים לפגועי נפש. בשנות השמונים,רייגן ביטל את המימון הפדרלי של מרכזי היום לפגועי נפש כדי שכל מדינה תממן זאת בעצמה. מה עשו המדינות? כלום. לא מימנו. פשוט סגרו את העזרה לפגועי נפש. והנה האיש צריך לבקש אוכל בבתי קפה.
יודעים מה הכי עצוב?
שזו לא הפעם הראשונה שמקרה כזה קורה לנו כאן בארצות הברית. מדינה כל כך חזקה ועשירה, איך הם יכולים להרשות לעצמם להיות כל כך לא מוסריים?
הסופרת זוכת פרס נובל לספרות פרל באק כבר אמרה "המדינה נבחנת ביחסה לנזקקים". אם כך, ארצות הברית היא מדינה נכשלת.