טוב, אז, אני עלמא. האמת היא שהשם האמיתי שלי הוא לא עלמא, אבל זה לא רחוק מהמציאות בהתחשב שאמא שלי רצתה לקרוא לי ככה. אבל אבא שלי לא הסכים ולבסוף נתקעתי עם השם שיש לי כיום, במקום השם המהמם שהייתי יכול להינתן לי. אז, כן. איפה הייתי?
קודם כל, אני מאוד אשמח אם תקראו לי עלמא בא' ולא בה', מהסיבה הפשוטה שלמרות שזה שם בדוי, אני הרבה יותר אוהבת אותו עם א'.
אני לא אחשוף הרבה בקטע של פרטים אישיים בבלוג, משתי סיבות - 1. וול, אמ, פרטיות ברשת וכל זה, ו2. למען האמת, החיים שלי די משעממים. עד גיל 3 הם היו די מעניינים, למען האמת, ואז באיזשהו שלב הפכתי להיות רגילה, עד שהיה איזה פלוטוויסט בכיתה ב', ואז שוב - כמו בסדרת טלוויזיה, חזרנו לנקודת ההתחלה. חיים רגילים לגמרי.
בתכל'ס, בבלוג הזה תוכלו לקרוא את היצירות המזוויעות הנהדרות שלי! תוכלו למצוא מגוון רחב של אנגסט, התאבדות, דכאון, מחלות נפש כאלה ואחרות, והרבה מאוד פאמסלאש. אני מניחה שתוכלו למצוא כאן גם ביקורות על ספרים וסרטים, סיפורים משעשעים/מטרידים/מפחידים/מוזרים מחיי היום-יום שלי, ודעות. כי, טוב, אני מסוג האנשים שלא יכולים לשמור את הדברים שיש להם להגיד בבטן.
אז, וול, קצת עליי. אני בן אדם מאוד מוזר, גם לטוב וגם לרע. מעולם לא רציתי ממש להתבלט (חוץ מ-טוב, זה סיפור לרשומה נפרדת), אבל בסופו של דבר כן התלבטתי. בין אם בסגנון המוזיקה המאוד-לא-נפוץ-בארץ שאני שומעת, באיך שאני מתלבשת, בהתנהגות שלי, ובכללי - תמיד הייתי עוף מוזר שכזה.
אני אוהבת לדבר על נושאים בצורה פתוחה לגמרי, זה דבר ראשון. אני יכולה לדבר עם חברה שלי על אונס אחרי שראינו את הסרטון של תום טרגר (מאוד מומלץ אגב - אני אישית מתה עליו), אני יכולה לשמוע מישהו מדבר על הומופוביה בקצה המסדרון ולבוא להטיף לו, וברגע שאני מתחילה לדבר כמעט אי-אפשר לעצור אותי. זה זרם של מילים במהירות מופרזת. אני מניחה שלפעמים זה חוסר-טאקט מסוים, אבל אני בן אדם מאוד אופן-מיינדד שכזה בסך-הכל. (ותסלחו לי על השימוש באנגלית)
מוזיקה היא חלק ענקי מהחיים שלי, אם להגיד את האמת. אני שרה (בעיקר במקלחת, אבל בכל זאת), אני מנגנת על פסנתר כבר הרבה זמן (לא יודעת כמה שנים במדויק - אני ופסנתר זה סיפור מסובך), ויש לי ידע מוזיקלי די טוב, בסך הכל. אני שומעת הכל-מהכל, פחות או יותר. אפילו כמה שירים במזרחית, שזה הז'אנר שאני הכי פחות מתחברת אליו - אבל רק מהתקופה של זוהר ארגוב. אתם יודעים, מהתקופה שבה הזמרים בז'אנר לא היו מתייחסים לנשים כאל חפץ בשלל דרכים, פיזיות או מיליליות (ומצטערת מראש אם פגעתי בכמה אוהבי מזרחית כאן, זו דעתי האישית). אני לא שומעת ראפ כמעט בכלל, וגם כשכן, אני לא שומעת שיר שכולו ראפ אלא שיר שיש בו נגיעות של ראפ. אני לא מסוגלת לסבול את זה. אני שומעת הרבה מאוד מוזיקה ישנה, מייקל ג'קסון, הביטלס, נירוונה, קווין, פול מקרטני (וההרכבים המוזיקליים שלו למיניהם). בשנים האחרונות התחלתי לשמוע הרבה אינדי, כמו פלורנס אנד דה מאשין ומרינה אנד דה דיימונדס, אני מאוד אוהבת את ג'ייק באג אם מישהו מכיר (ומי שמכיר - שיכתוב לי או משהו. הוא מדהים). וכן, ידידיי, אני שומעת גם פופ. פופ זו לא מילה גסה! כן, הפופ של היום ממש מעצבן אותי ברוב המקרים (ועל זה אכתוב רשומה אחרת כנראה) אבל גם היום יש פופ מעולה. יש את ליידי גאגא, שאני מטורפת עליה, יש את לאנה דל ריי, יש את הלסי, יש את היילי קיוקו.. אני ממש אוהבת להקשיב לשירי פופ לפעמים, כשנמאס לי מכל הרוק המדכא שאני שומעת. אז אני עוברת לשירים מדכאים אחרים, אבל פופיים כאלה.
אני אוהתב מאוד לצייר (למרות שכנראה לא אשתף כאן ציורים שלי), כתיבה היא אהבה ענקית שלי (אחרת לא הייתי פותחת את הבלוג הזה), ואני מחפשת אנשים מעניינים ומצחיקים. בעיקר מצחיקים. לא צחקתי הרבה זמן.
אני אוהבת לכתוב סיפורים קצרים, נטולי פאנדום, אבל אני כותבת כרגע שני פיקים - אחד בפאנדום גליי והשני בפאנדום פרסי ג'קסון. שניהם לא ממש תלויים בפאנדום, יותר מומצאים שכאלה. דמויות חדשות וכל זה. אולי אעלה לכאן את הפרקים בהמשך. אני ממש גרועה בשירים ודברים שמתחרזים, אז אני מניחה שגם השירים המעטים שיעלו לכאן יהיו מאוד מוזרים שכאלה. תחשיבו את זה בתור כתיבה מודרנית.
ו.. טוב.. זהו. די חפרתי. אשמח להכיר אנשים, לקרוא חומרים של אחרים וסתם לדבר.
אתם מוזמנים להגיב, אני לא נושכת [חזק (מדי)].
עלמא (שצריכה כינוי במהרה) 