יומן הקפטן, שבת 3/10
הודעה לפדרצייה: להלן רשימת הריג'קטים שיש לטפל בהם לאלתר!
כנראה שיש דליפה אל תוך הניסופרייז באיזור הירכתיים. המושב האחורי הולך וניזוק מרטיבות. יש לאטום את הסיפון ולהכין איזורי איחסון יבשים לציוד.
מטען סלולרי לרכב נשרף. מטען סלולרי, 2 אמפר, לחדר נשרף. 2 כבלים נשרפו. 2 כבלים נוספים ניזוקו קלות.
מסתבר שהמקור הוא המשדר האישי של No1 שמזהה כל עורק הזנה כאויב פוטונציאלי ומנסה להשמידו. לא תיהיה ברירה ונאלץ להוציאו בהקדם משימוש. אנא הכינו משדר חדש ותקציב בעבורו.
לגבי רכיב "רגליים מסוג אישה" - עדין לא נתקבלה ערכת החלפה. העזרה הראשונה שנתקבלה כפתרון זמני - פלסטרים וקרם מכונות, אינם מצליחים לעצור את השחיקה. נקווה שלא יתפרק לפני סוף המסע הנוכחי.
עד כאן מהניסופרייז.
כל כך חיכינו לחורף שיבוא שגם אם הוא לא היה מגיע הינו דופקים "Winter look" בעיקר שעל הבוקר רכשנו ל No1 כובע צמר, באטמן, שהתגלה כלהיט בקרב עוללי הסביבה. לשמחתנו החורף התבושש ובתשע בבוקר רק "סימן טריטוריה" בטיפות בודדות ולא במטחי מים כמו שהובטח.
יצאנו לכיוון מפל טוגאנוק. האתר ש"המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" (העולם - ארה"ב מזרח) טען שאם יש לכם זמן רק למסלול אחד בסביבה - זה המסלול.
אז זהו, שממש לא!
עוד כמה סנטימטרים של מים נופלים, לא הופכים אתר למושלם ולאחר המסלול המופלא והמוצלח אתמול... תקשיבו לקפטן ותתמקדו ב'וויטקינס גלן', (זה בסייג אחד על ערוץ אנפליד בחרנו לוותר מפאת אורכו).
חזרה לעלילות היום
ביקשנו ממיוויס לקחת אותנו אל מפל טוגאנוק, והיא אכן עשתה את זה, אבל מבחינתה התצפית על המפל מלמעלה ממצה את הסיפור. על כן הובילה אותנו אל "מצפה רמים" הלא הוא מסלול RIM על שפת הקצה העליון של הערוץ. חיפשתי איפה ערוץ ה-gorge שעליו המליץ המדריך, אבל זיהינו רק את 'רמים דרום' ו'רמים צפון'.
אמרנו "שוין, אנחנו כבר כאן לא נלך לצפות?" אז הלכנו וצפינו במפל ובערוץ מלמעלה. נחמד, אבל אנחנו אחרי מפלי הניאגרה, כן? הגילבון פחות עושה לנו את זה. העלנו רף .
אחרי ק"מ הבנו שהעסק לא מתרומם לשום מקום והשיא מאחורינו. החלטנו לחזור אל הניסופרייז ולאתר את העמק הנעלם.
אחרי שאכלנו שנדוויצ' עם ביצה קשה, שהכין הראשון, נסענו לחניון התחתון. הפעם אכן הגענו למקום הנכון, 7$ חניה ומסלול נחמד וקל מאוד של 2.4 ק"מ.
השוס היה אמור להיות הצד השני של המפל שראינו קודם, שצונח מגובה של 65 מטרים. בתכל'ס השוס האמיתי היו חתן וכלה, שהידים, שהחליטו שאת התמונות המקדימות הם צריכים לעשות אל מול המפל. לא חלילה בשביל המסודר על הבלקון של הגזוסטרה של המרפסת, לא - בפנים על שפת הנחל - בתוך הסבך כאילו היו צפרדע ירוקת הראש וצב .
איפה הימים שכל זוג הצטלם בגן צ'ארלס קלור איפה? סיימנו לצלם .. את המפל.. בטח את המפל.. נו גם אותם - ויצאנו החוצה.
הגשם מתחזק. השמים מתהדרים בחליפה שחורה כמו כל המתחזקים. מפלי באטרמילק, שהיו אמורים להיות היעד הבא במסעות הניסופרייז לפתע איבדו מקסמם. החלטנו להשאיר אותם למחר ולנסוע למוזיאון הזכוכית בקרונינג. אבל הצצה בשעון וחשבון קל הבהירו לנו שאין צ'אנס שנגיע לפני הסגירה ואם נודה על האמת, הדבר היחידי שבאמת רציתי זה לשנו"צ. בכל זאת שבת היום - וזה בדיוק מה שלפחות חצי מאיתנו עשה.
לאחר שינה בריאה, הכנו ארוחת ערב (מצויינת) ומאז אנחנו סתם רובצים מול הטלוויזיה.
עדין אין לקפטן החלטה לאן ממשיכים מחר אחרי מפלי באטרמיל ומוזיאון הזכוכית בקרונינג, אולי לכיוון פנסילבניה ואולי חזרה לבוסטון בדרכים קצת שונות. נזרום כנגד הרוח והגשם.
כאן קפטן שבעה ומרוצה שמתעצלת לתקתק את הכביסה שנותרה ומברכת בברכת - לילה טוב/בוקר טוב. רות, סוף !
יומן הקפטן יום א' 4/10
עוד שלושה ימים וקצת לשעת השין.
למרות ההכחשה העמוקה - הראש מתחיל להבין שזהו אוטוטו נגמר.
סופסוף הוחלט איך לנצל בצורה המיטבית את הזמן שנותר. נסיעה בדרכים צדדיות לניו יורק וסגירת החורים שלא הספקנו לראות בניו יורק סיטי. בוסטון תצטרך לחכות לנו עד הפעם הבאה שיש להניח שאם הכל ילך כשורה, תתרחש בפנסייה
היום התעוררנו להפתעתנו ליום נפלא. השמים כחולים, חמים, נעים - אממה - היום יום ראשון והמדינה הזאת לא באמת מתפקדת ביום ראשון
נסענו לכיוון הבאטרמילק המפורסמים שנדחו שוב ושוב כל פעם מסיבה אחרת. ביקשנו ממיוויס לקחת אותנו לשמורה - היא החליטה להביא אותנו לצד השני שלה. התרגלנו. איתרנו את המיקום המדויק וחתרנו לשם דרכה בשבילים מקסימים זוהבים משלכת.
הגענו למפלים ואז במפתיע No1 התחיל להראות סימני התנגדות. שאלנו את רופאת הספינה, מסתבר שהוא לקה בתסמונת מוכרת - עייפות מפלים. מכיוון שאין טיפול לעניין עזבנו את באטרמילק, שוב, והמשכנו אל מוזיאון הזכוכית בקורנינג, שהוא פשוט מקסים.
מוזיאון שיש בו הכל. קצת מדע, קצת היסטוריה, קצת ארכיאולוגיה, קצת אומנות זכוכית, תצוגות תכלית של ניפוח זכוכית ושבירתה והמון מרצ'נדייז. - היה יופי.
אחרי הסנדוויץ היומי המשכנו לכיוון קורנינג העיר והאם. יום ראשון 5 בערב הכל סגור ונצור. הסתובבנו בסביבה - כנ"ל. החלטנו לקפוץ לעיר הקניונים 15 ק"מ ממנה - כנ"ל.
הנפנו על הניסופרייז את הדגל הלבן ופרשנו לחדרנו הצנוע להתארגנות ולשינה.
מחר יום חדש שהוא יום חול, יש תקווה באוויר - א-מ-ן!
כאן הקפטן, מדוכדכת קמעא, מאחלת לילה טוב/בוקר טוב - רות, סוף!
מהחלק האומנותי - מיצגים
הטבלה המחזורית
וככה זה נראה בבודדת
צלחת פירות
ועוד מהמטבח
חתול אחד שווה - ליניקס
מהחלק הפעיל זכוכית בניפוח
מהחלק המחכים - הסברים על סוגי עדשות
יומן הקפטן יום ב' - 5/10
657 ק"מ ליעד. קווינס - ניו יורק.
התעוררנו ליום אפרורי וקודר, ענן יושב על החלון. התארגנו, העברנו למייוויס את תוכנית הנסיעה הכללית, והלכנו להטביע את יגוננו בקפה ובמה שהם מכנים כאן במוטלים ארוחת בוקר. בין הקפה ליציאה מישהו התחיל להטליא את השמים בטלאים של כחול, תוך שעה מצאנו את עצמנו עושים את מה שבסופו של דבר אנחנו הכי אוהבים לעשות - נוסעים בכבישים קטנים ושטופי שמש, בין חוות ועיירות מנומנמות הצבועות בצבעי הסתו, מוזיקה כייפית ברדיו בהתאם לאיזור הקליטה. בכל סיבוב העולם משתקף באגם, בריכה מקומית או סתם בפיתול נחל. כביש נופי 20, שווה לזכור את זה.
פה עוצרים לקפה במקומות שמלצריות לא שמעו על קפוצ'ינו - אפילו בדנקן דונאטס שזה חלק מהתפריט שלהם. שם השמש ממקדת את העין על גלוייה ואני עוצרת את No1 לטובת תעוד הולם והפיכתה לכזאת בפועל, בקיצור את רוב העבודה עשתה היום הקנון. בצהרים עצרנו לארוחה בדיינר מנומנם, הזמן קצר ורשימת הדברים שעדין לא ניסיתי כאן רבה. אפשר לעשות V על כריך פילדלפיה ופודינג טפיוקה שהצליח להפתיע אותי לגמרי. אני רגילה לגירסה האסיאתית של חלב קוקוס ופירות, במקומו קיבלתי משהו שבין פלאן לבורלה. אהבתי.
באלבני נכנסנו לסיבוב ממונע ברחבי העיר, עיר יפה, ממש! נראית לגמרי שווה ביקור מעמיק יותר.
מייויס מראה על עוד 263 ק"מ ליעד. ניסופרייז על ציוותו מתחילים לשדר אותות מצוקה - זמן להתמקמם. T- מובייל כרגיל מושבת לא שהאינטרנט יכול היה לעזור לנו בחור הזה.
איתרנו מוטל על M הדרך, החדר צפוף משהו ומדכא אבל לפחות, על פניו, נראה נקי ולא מסריח. פרקנו, סיבוב עד הפינה לפיצריה המקומית לקפה ולגלידה בלי אוכל - היציקה מהצהרים עדיין חיה, אני מרגישה אותה זזה בתוכי ).
זהו - אני גמורה! מקווה שהשינה בוא תבוא בקלות הלילה ולא תתמהמה כהרגלה.
לילה טוב/בוקר טוב. רות סוף!
יומן הקפטן - יום ג' 6/10 - תחנת חלל, Subway 34
מחכים לרכבת לקווינס. זה לא הדרך ל- upperwest, כאן ממתינים לרכבות מספיק זמן כדי לייצר תקשורת עם היושבים לצידך. גם מגוון האוכלוסיה שונה לגמרי, בגיוונו, בצבעיו, בשפות המדוברות סביב - אבל דבר אחד מאחד את כולם. כולם מקישים בהתלהבות בסמארטפונים.
אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון. בואו נתחיל בהשכמה הבלתי ברורה שנפלה עלינו בשבע - בוקר צח - קר אך צלול ומלא הבטחה קיבל את פנינו. הריח שיצא מהדיינר ליד המוטל לא היה ראוי למאכל, על כן המשכנו הלאה לדיינר הבא בתור. דיינר כמו לקוח מסרטים על עיירות אמריקאיות קטנות - קירות ירוקים, וילונות ומפות משובצים באדום ולבן, רצפה משובצת בשחור לבן. קישוטי הפרות על המדפים והחדר המחופה עץ גרמו לי ישר להרגשת ביתיות. כתב נשי מסולסל פירט את המיוחדים על לוח לבן - בקיצור יד נשית אוהבת הורגשה מכל פינה.
חוואי סמוק פנים ומשופם חיכה לאוכל. הכל נראה רגיל לגמרי, ואז ניגש אלינו בחור גדול בחולצה ירוקה ובסינר אדום לברר מה אנחנו אוכלים. הוא רשם את ההזמנה ואז הסתובב. אוח המראה שנגלה לעיננו הנדהמות.
זוג רגלים לבנבנות מבצבצות מבעד מכנסי ספורט קצרים בכחול ואדום בוהק וגרבים שחורות מתוחות עד הברכיים. אין, אין מצב שאישה, כל אישה, תאשר לו לצאת ככה מהבית.
לאחר שהחנקנו צחוק היסטרי שטיפס בגרון, ההארוחה הפכה להיות דיאלוג פרוע על פרנק המסכן ששרלוט אשתו יצאה לבקר את דודה ולהלמינה בקרוליינה ונתקעה שם בשטפונות, והנה פרנק האומלל מצליח איכשהו להחזיק הכל לבד אבל היום, אבוי, הוא נאלץ ללבוש את הבגדים הנקיים היחידים שנותרו לו בארון.
הוא גם לא כל כך טוב בהכנת טוסטים, פרנקי, אבל הלחם המטוגן היה לא רע בכלל. סיימנו את הארוחה והמשכנו בדרכנו.
בן דודי משה, שיחיה, שגם הוא פקד בימים אלה את רחובות ניו יורק, שלח המלצה חמה על שמורת הר דב ודרך 7 האגמים. בדקנו כמה רחוקה השמורה מאיתנו והתברר שהיא כאן, ממש ממול. 51 ק"מ מזרחה. אז איפסנו את מייויס לכיוון ויצאנו לשחזר את המסלול. הגענו דרך ההר, שוטר קשוח עצר אותנו ולא אפשר לנו להמשיך לנסוע כי מצלמים סרט משטרה בשירות הוליווד אחרי כמה סיבובים, איפוסים והכנסת מיני-מייויס לתמונה הצלחנו לאתר את הדרך והיא אכן קסם, בעיקר ביום הבהיר והמושלם הזה. לאחר שיצאנו מהשמורה, לקחנו בדלי מקומי 2 כריכי רוסטביף ויצאנו לדרכנו הארוכה - מה זה ארוכה, כמו גלות ארוכה - לקווינס.
לאחר שירדנו שוב במחלף בפעם השלישית, מייויס המסכנה החלה למרוט שערה מתסכול או שמא זאת הייתי אני, בטוח שזה לא היה No1
נראה לי שבדקנו את כל המנהרות והגשרים של מנהטן עד שהצלחנו להגיע למלון. חור שלא ברא השטן. עד כדי כך חור שיש שאטל מהמלון ל- Subway. בחנייה של המלון יש שלט שהחונה על אחריותו חונה. ממש ממלאים אותך בתחושת בטחון. אבל המלון עצמו נעים והחדר מקסים. אז יקחו שאטל האנשים, אז מה יש?
התארגנות קלה, טענו את המטרוקארד וטסנו אל כיכר הרלד, כדי לנסות ולהגיע לחנות המפורסמת של החרדים B&H ב-34 פינת התשיעית. כמו שהזכרתי בעבר מתקן הקשר האישי של No1. מראה אותות קריסה ויש מחשבות להחליפו באחר. רק חבל שלא ירדנו לסוף דעתם כשהם כתבו באתר שלהם שהם לא עובדים היום.
מצאנו את עצמנו "אבודים בניו יורק". קצת מאוחר מידי לפארק ברוקלין ותכל'ס לא היה לנו בתכנון שום דבר אחר. הסתובבנו קצת במידטאון, שמענו שלישיה מצויינת שמנגנת גוספל ג'אזי, איכשהו הרגלים וידו הבוטחת של No1 הובילו אותי לטיימס סקוויר ולפני שהבנתי מה קורה כבר נצנץ בפני השלט של "עלובי החיים" ונכנסנו - וכן הרגע התחיל וכן יש כרטיסים. אוח אין על No1 הזה בעולם שמכיר את נפש בהמתו אההמ קפטנ-תו, ואין כמו המחזמר הזה שהוא פשוט הגדול מכולם והקאסט היה צוות חלומות אמיתי. הקיצר כמעט שלוש שעות לא הפסקתי ליבב מההתרגשות. מהמוזיקה, מהביצוע ובעיקר מהמחווה.
זהו לקחנו דייאט קולה לארוחת ערב, השמנתי מנחת צריך להוריד, ויצאנו במסע הארוך, מה זה ארוך, כמו הגלות ארוך למלון. שעה של subway וקילומטר ברגל, כי לך תמצא את השאטל בחצות.
כאן הקפטן המאושר עד השמים שמברך לילה טוב/בוקר טוב. רות, סוף!
אבסטרקטי משהו אבל הכי מרגש - המשתחוויא של "לה מיז"
יומני הקפטן - יום ד' 07/10 כמעט סוף מסע!
את היום האחרון בניו יורק בחרנו למלא בעיקר בכלום. מלבד גיחת בוקר אל B&H לסגור את עניין הטלפון הכל פתוח.
הגיחה הקצרה נמשכה עד השעה 2 עקב יציאה מאוחרת מהמלון וברדק אטומי בחנות. המקום נראה כמו שדה תעופה בין גלקטי, שומרי סף, סדרנים, מוכרנים (רובם בפאות וציציות) דוכנים לרישום, דוכנים לתשלום, דוכנים לקבלה, דוכנים לעזרה, ולך תדע איזה עוד דוכנים פספסנו. ותוסיפו לזה את כמות התנועה ובליל השפות - לא יאומן כי יסופר.
יצאנו מהטרמינל מותשים אך רעבים, והלכנו לאכול אוכל של טיסות, כזה שנמכר על פי משקל. משהו הזוי לגמרי אבל סיפק את הסחורה.
את הקינוח בחרנו לאכול בפאנרה רשת של מאפייות ושות' שקשרו לה כתרים. קפוצינו מעולה וסינמון רול אמיתי - תענוג. (אפשר לסמן עוד V).
בשלב מסוים השתעשנו ברעיון לקפוץ למטרופוליטן, אמנם השעון התקדם לקראת ארבע והמט נסגר בחמש וחצי, אבל למה שזה יפריע לנו? אז קפצנו! נכנסנו, ראינו את המבנה מבחוץ ומבפנים הסתובבנו קצת בחנות המתנות וחזרנו לעולם שבחוץ שרק רצינו לגמוע ממנו עוד ועוד כמו מלח שיכור מחבית של רום.
הלכנו לאורך השדרה החמישית, "עשינו" יוגה - בלב עם קבוצת אנשים בכיכר הרלד, רקדנו סלסה (נו טוב סלסת כסא) במדיסון, ובעיקר נשמנו את מנהטן וגמרנו את הרגליים. בסביבות שבע הבנו שחייבים להפרד, שוב, מ"התפוח הגדול". יש הכנות למחר ומזוודות לארוז.
ירדנו אל מעמקי האדמה ונעמדנו על הרציף בהמתנה לרכבת הכתומה שסמלה (F). ובעודי שומעת את קולה מתגלגל לכיווני, העיניים לפתע מתמלאות בדמעות. נגיד שזה בגלל הרוח, או בגלל הרגלים הצועקות מכאב ועייפות ולא בגלל שאני כל כך לא רוצה לחזור הביתה
חצינו בסאבווי את כל ניו יורק כדי להבין שאי אפשר להפרד מניו יורק, ומהחודש המופלא הזה שנרקם מחומרים שמהם עשויים חלומות, בלי ארוחת פרידה הגונה אבל לך תמצא מסעדה הגונה בסוף קווינס.
נכנסנו למכולת ושאלנו איפה יש מסעדות. האיש שעל הקופה הצביע שמאלה וימינה, ומלמל משהו בשפה שכנראה היתה אנגלית. בחרנו ללכת שמאלה לכיוון המלון. לאחר כמה מטרים נגלתה לעינינו מסעדה "הודית פקיסטנית". אמרתי לNo1 : "הודית זה נחמד", אבל הוא הבחין, כי המסעדה הצמודה אליה, רוקוטו - Rocoto, מתהדרת בשלט של מזון "פרואני, איטלקי, אמריקני" והוא היה בראש איטלקי. מהר מאוד עזבנו את הראש והתמסרנו לידיו הברוכות של חסוס, בעל המקום, ורעיתו המקסימה וזכינו לשמוע הרצאה מרתקת על פרו, ולאכול את הארוחה הטובה ביותר שאכלנו הטיול הזה. בתחילה הגישו לנו עם הבירה סוג של חטיף תירס, אני משערת שאלה שטילו בדרונ-אמריקה, מכירים אותו. שוס! מרגיש כמו פופקורן שלא נפתח, קראנצ'ים אבל לא שוברי שיניים וטעימים שחבלז - ואז הגיע האוכל.
אני עם מעין לביבה או פנקיק של אורז על מחבת ולידו רצועות בקר, בצל, עגבניות, צילי, פטריות כאשר את הכל קושר רוטב נפלא וכוסברה. לא יכולתי להפסיק לאכול. האיש שעל ההגאים קיבל מעין פאייה, אורז מלא בטעמים מועשר בנדיבות בפירות ים מכל הסוגים, גם הוא נשבר הרבה לפני הסוף. אם אתם בסביבה, ממש שווה למצוא אותם מבטיחה אושר גדול. כרגע הם ב-Hillside ave 178-27 אבל לא להרבה זמן. הבנו שלאחרונה הסביבה מדרדרת ואיתה גם זרם התיירים לכן הם מחפשים מיקום אחר, אבל לגמרי שווה לחפש אותם באינטרנט.
זה היה יכול סיום הולם אלמלא אחד מאיתנו לא היה כעת נלחם עם האריזה של אלף חבילותינו לקול יללות זוגתו.
זהו - מחר בשמונה וחצי בבוקר, נעמיס את שלל חבילותינו נעלה על הניסופרייז ונטוס אל נמל הבית, הוא לשלו ואנחנו לשלנו. לילה טוב/בוקר טוב, רות סוף!
יומן הקפטן, יום ה' 8/10
אלה היו מסעותיה של ספינת הפדרצייה ה"ניסופרייז" בגלקסיית USA
משלחת המחקר מדווחת על גלקסייה פוריה, תוססת ומעניינת, המקומיים מסבירי פנים ושמחים לקשור קשרים - בעיקר קשרי מסחר. אנו מעריכים את יעד המחקר הנוכחי כסביבה אוהדת דומה מאוד אך שונה במקצת מכוכב הבית. לדוגמא הרבה יותר משקעים, של מים ושל כולסטרול. מסקנות המשלחת הן כי יש לחזור במהרה ולחקור לעומק חלקים נוספים של הגלקסייה.
חודש נפלא עבר עלינו, אנחנו לא מאמינים כי נגמר. ראינו, חווינו, טעמנו ושיתפנו. אני לא קולטת איך המשפט של "אולי נכתוב בכל יום כמה מילים איפה היינו, כדי שלא נשכח", הפך להיות ליומן המסע הזה, אבל אני רוצה להודות מאוד לכל אחד ואחת מכם - אלה שקראו, שלייקקו, שהגיבו. אין ספק שבזכותכם פיתחתי מחויבות לעניין (לא חזק אצלי ) ודאגתי לתעד טוב יותר את העולם סביבי במילים ובתמונות.
זהו!
המזוודות נשלחו לדרכם - בתקווה שגם יגיעו, אנחנו שרועים על הכסאות לפני שער 10 ומחכים, בהשלמה, לטיסה הביתה.
ולא! אף יומן מסע של הקפטן או שלי לא יסתיים במשפט המרושע והמטעה "הכי טוב בבית"! הכי טוב היה להמשיך ככה בדיוק עוד ועוד ועוד, אבל המציאות מחייבת.
אז נסיים ב"חזרנו מרוצים אך מבואסים שנגמר"
מתחילים לחלום על משלחת החקר הבאה
ערב טוב/בוקר טוב - והפעם באופן סופי ומוחלט בהחלט - רות, סוף !!!
