"חַיָּב לִשְׁלֹחַ שְׁתֵּי מָנוֹת שֶׁלְּ בָשָׂר אוֹ שֶׁלְּ מִינֵי תַּבְשִׁיל אוֹ שְׁנֵי מִינֵי אֹכָלִין לַחֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר "וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ...וְכָל הַמַּרְבֶּה לִשְׁלֹחַ לָרֵעִים מְשֻׁבָּח" (הלכות מגילה, פרק ב', הלכה ט"ו).
במילים אלה מבטא הרמב"ם את החשיבות הגדולה של משלוח המנות, שאף שיוצאים ידי חובה במשלוח מנות לאדם אחד, מן הראוי להרבות במצווה זו. אולם בהמשך כותב הרמב"ם בהלכה י"ז: "מוּטָב לָאָדָם לְהַרְבּוֹת בְּמַתְּנוֹת אֶבְיוֹנִים מִלְּהַרְבּוֹת בִּסְעוֹדָתוֹ וּבִשְׁלֹחַ לְרֵעָיו, שְׁאֵין שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאֲרָה אֵלָא לְשַׂמַּח לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים", ואנו למדים מכאן שהחשיבות להרבות במתנות לאביונים גדולה אף יותר מאשר במשלוח מנות. ונשאלת השאלה: מדוע? דומני שהתשובה לכך היא פשוטה: קל יותר להרבות במשלוח מנות איש לרעהו. לעומת זאת, להרבות במתנות לאביונים זה קשה הרבה יותר, ברוח מאמר חז"ל: "איזהו גיבור- הכובש את יצרו".