החופשה האנגלית שלי- פרק שני

אחרי שישנו טוב טוב בלילה, התעוררתי השכם עם עור מתוח, שתיתי קפה בסבבה שלי בגינתנו היפה:

ואז החלטנו, מקגייבר ואני לצאת לסיור ברחבי האחוזה שלנו, לבדוק את הנכס:

אז ממש מחוץ לדלת שלנו גילינו ערימה של חביות בירה. וכל מי שיש נשמה באפו ואלכוהול בלבבו יודע שזו תמונה משמחת:

ברכנו והתברכנו בגוד מורנינג לבבי מכל מטיילי הכלבים למינהם, ואף ניצלנו את זמננו לצילומי פורטרט:

זוהי האחוזה שלנו. ותודה לבוקינג שהביאנו עד הלום:

מקגייבר: "תראי איזו חיה צפונבונית זו":

אנחנו מתארנים לצאת, וזה המקום לפנות אליכם, המאזינים. יש בידינו מספר עותקים של תמונתה הנדירה של סבתא שלנו, ואנחנו משתדלים לשים את ידנו על כל עותק אפשרי של התמונה הנדירה הזו אשר אי פעם הודפס. אנא מכם, אם במקרה אתם נתקלים בתמונתה, שלחו אותה אלינו, זהו עניין של פיקוח נפש:

יאללה. יצאנו, מתחילים לפתוח צירים:

תוך כדי נסיעה אני קולטת בזווית האוזן שיחות של ה"ילדים" מהיציע.

הטייס: יש כאן מזג אוויר של החרמון, ממש אותו זן של אוויר":

אני (מבחינה בפר): הנה פר!

הטייס: זה האמאמא של הפר!

המצ`יסטה: מאיפה אתם יודעים? אולי זו פרה לא מטופחת?

***

הטייס: "התקשרו מהמנוע, אבא, וביקשו שתעביר הילוך"

אפרופו הילוך, מקגייבר עדיין בתהליך הסתגלות לנהיגה, נשמע ממלמל לעצמו: "עם של משוגעים פה. כולם נוהגים הפוך".

אפרופו הפוך, כיוון שהנהג יושב בימין, הוא מעביר הילוכים ביד שמאל, וזו גם היד שהוא מאותת בה, ומכיוון שהדרכים פה צרות מאד, יש מפרצוני עצירה, שבהם עוצרים כדי לאפשר לרכב שמגיע ממול לעבור:

ואז הנהג גם צריך להרים את יד ימין כדי לסמן לו תודה או אין בעד מה. תלוי מי הועיל בטובו לעצור. מסובך, וכבר אמרתי שזה לא עניין לחלשים.

שתי כבשות מתפננות להן בצד הדרך:

אנחנו מגיעים לעיירה Kandal. זוהי עיירה חמודה עם חנויות חביבות, אבל בטרם נשעוט ברחובות, אנחנו יושבים לשתות תה כדי להשתלב טוב בסביבה:

ורק אז יוצאים לטייל:

אני פוגשת את חברה שלי לורה אשלי, את חבר שלי נקסט ואת החבר של כולנו בוטס.

אבל כשאני קולטת את החברים שלי מרקס וספנסר, אני עובדת על המשפחה שלי ואומרת להם בואו ניכנס שניה ונבדוק את החזיות שלהם. אממה? כשאנחנו נכנסים אני שועטת מיד למחלקת הגברים, שולפת מצלמה ומצלמת את הבעל- צל שלי:

יאפ. דייויד גנדי שליט"א, יקיר הבלוג מרוח שם על הקירות ב ע נ ק. ברגעים אלה אני מאושרת בדציבלים קצת גבוהים, וכשאיזה זקן בחנות מזהה מה אני עושה, הוא עומד ומגחך לעצמו.

אני עומדת מוקסמת מיצירת המופת הזו עוד כמה שניות אך לפתע נשמעים קולות מחאה. אני מזהה את הקולות של הטייס ושל מקגייבר, הבעל המכהן. אין לי מושג מה נאמר, קלטתי רק "את לא מקשיבה"ו "את לא מרוכזת" ואז גררו אותי משם החוצה. אך לשמחתי הפריסה של M&S ברחבי אנגליה היא מעולה, ואני אשוב ואפגש עם בעל הצל שלי עוד מספר פעמים בטיול הזה, למרות המחאות. אתם הרי זוכרים מי משמשת כראוטר של המשפחה הזו, ובידי מי נמצא הכח, כן?

ולהיזכר איך הם ריירו על בר רפאלי בנתב"ג. צביעות.

באורוות של מוזיאון Abbot Hall שוכן Museum of Lakeland life ובו מוצגות האומנויות הותיקות של האזור וכן 8 חדרי מגורים, עם הריהוט העתיק:

טלפון עם פרצוף של חביתוש:

הטייס מפרשן: פה היו מאחסנים את הילד עד שמת ממחלה"

משם אנחנו נוסעים ל Levens Hall. זהו בית עתיק מהמאה ה 16:

בתוך הבית אפשר לסייר אך אסור לצלם. המצ`יסטה מתרשמת: "לא רק שהכל פה בבית מעץ מלא, יש פה מלא עץ!" ואכן, הבית מהרצפה ועד התקרה מרופד ומרוצף בעץ כהה וחורק, יש שטיחי סקביאס מפוזרים על הרצפה וריח של עתיק באוויר. מקגייבר מסכם: "לא נפלתי מהבית הזה. לא קונה אותו"