הולנד, חלק שלישי- אחר צהריים משובב וסקראפ!

את הרשומה הקודמת סיימתי בארוחת הצהריים שלאחריה יצאנו שוב, רק אטלמה ואני, להמשך בילוי וטיול.

פנינו מועדות לעיר המחוז Hellevoetsluis.
במפה אפשר לראות את הכפר שלנו, Rockanje, ואת העיר שאליה אנחנו נוסעות.

מזג האוויר סגרירי ואני כל כך אוהבת את המראה הזה.
נורא יפה כאן.
(אבל לא כמו בכפר "שלנו" כמובן... surprise )

בהולנד, כמו בהולנד, מדי פעם מציצה איזו תחנת רוח.
חלקן יפות, חלקן יפות יותר.
עוד מצפות לי ה-מ-ו-ן תחנות רוח באחד הימים כאן.

אוהבת את התרנים האלה.
מזכיר לי את הציורים של הציירים המקומיים.

יש משהו שחוזר על עצמו בכל מקום בו אבלה בשבוע הזה.
ההולנדים מקשטים את פתחי הבתים שלהם בכל מיני דברים מקסימים. לרוב זה כולל צמחיה אבל לא רק.
הם לא פוחדים מגניבות או השחתה.
תראו מה ראיתי בפתחו של אחד הבתים.

התמונה שאני הכי אוהבת היא זו.
גשם החל לטפטף ואנחנו נוסעות לכיוון הים.

זהו המגדלור המפורסם של הלווטסלאוס.
אנחנו יוצאות מהאוטו ואני מצלמת אותו.
מה שאי אפשר לראות בתמונה הזו אבל אפשר, ועוד איך, לראות בתמונות הבאות, זה את הרוח.
היא חזקה וקרירה ואני צוחקת בשמחה

יש כאן איזה איש נחמד אחד ואנחנו מבקשות שיצלם אותנו.
הוא כמובן מצלם, ותוך דקה אטלמה כבר יודעת עליו הכל. איך הם כולם נפתחים אליה ומספרים לה הכל... משהו "זותי".

תמונת שתי החברות מזכירה לי שעדין לא סיפרתי לכם מי היא אטלמה ואיך ילדה הולנדית נוצריה, מכפר קטן בדרום הולנד, הופכת לחברה טובה של ילדה ישראלית יהודיה מישוב קטן במזה"ת המופרע.
כשהייתי נערה, קראתי, כמו כולם את "מעריב לנוער". בעיתון היתה פינה של "רעים לעט" וחלק ממנה היה מוקדש לרעים לעט מחו"ל. pen pals קראו לזה.
אטלמה, הנערה הצעירה מהחור ההולנדי רצתה להתכתב עם נערה בת גילה מישראל. היא פירסמה את שמה וכתובתה, אני כתבתי לה מכתב ומאז....נכון. מאז אנחנו חברות!
בחוץ הסתובבו אחרוני הדינוזאורים ואנחנו כתבו מכתבים זו לזו. כתבנו, קישטנו, הדבקנו סטיקרים וסיפרנו זו לזו על החיים. היו שם סיפורים על בית הספר, הצבא, בנים, אוניברסיטה, משפחה ועוד ועוד...
השתמשנו בשרותי הדואר עד שהחל עידן המיילים ואז עברנו לצורת התקשורת המודרנית יותר.
ביקרנו זו את זו לא מעט פעמים. ולא רק אנחנו ביקרנו. ההורים שלי אירחו את ההורים שלה כשהם ביקרו בארץ. כל אחד מהאחים שלה (ויש לה ארבעה) שהה בבית הורי בתקופה זו או אחרת. אטלמה ביקרה אצלי עם בעלה, אחר כך עם הבן הבכור ואחר כך גם עם הבן הצעיר. אחותה חיה תקופה בישראל ואז גם הקשר איתה היה חם ונעים.

המשפחה של אטלמה, כמו חלק מהכפר (או אולי כולו? לא יודעת, צריכה לברר) שייכת לקהילה מיוחדת. זהו זרם בנצרות שאוהב את ישראל. אוהב את היהדות. הם דתיים ומדי יום ראשון מקפידים ללכת לכנסיה. אבל בכנסיה... יש להם ועד שמטפל בענייני ישראל, חוגגים שם את החגים שלנו בנוסף לחגים שלהם, יש שם סוכה בסוכות וליל סדר בפסח. הם שולטים בתנ"ך ובמנהגים יהודיים ואני מוצאת את עצמי נבוכה מדי פעם כי הם יודעים יותר ממני...

ויש עוד הפתעה מרגשת שנוגעת למשפחה של אטלמה, אבל עליה אספר לכם באחת הרשומות הבאות.

הכי יפה הוא צבעו של הים ביום סגרירי ואת זה אני מקבלת כאן בגדול.
גשם שהחל לרדת (שוב) הבריח אותנו בקולות צחוק אל המכונית ומכאן אנחנו נוסעות למרכז העיר.
כן, כן, יש לנו שם כמה דברים חשובים לעשות!

האיזור הזה, שיובש מן הים נמצא, כאמור, בסכנת הצפה מתמדת ולכן נבנתה שורה של דייקים לשם הגנה עליו.
הכל מובן חוץ מ....
לא ידעתי שאפשר לאיים על הגלים עם תותח surprise