והיו להם הוכחות.
היה זה יום ראשון, היום הראשון של שעון החורף ובאופן חד פעמי ויוצא דופן (כלומר קיסרי) היה זה באמת יום חורפי.
במשך כחצי שעה בבוקר התחוללה במדינת ישראל (הלא בדויה) סערה של ממש בממדים שלא היו מביישים מדינות צפוניות (ומתקדמות ממנה): הרוחות השתוללו, כמויות גשם גדולות הציפו את הערים (אם כי לא כמו ביום רביעי) ומטח ברד בגודל של כדורי פינג פונג גרם לנזקים למכוניות ולחלונות.
הייתה זאת הזדמנות מצוינת לעובדי אחת החברות הגדולות בישראל להוכיח למוטי כי טעות בדבריו.
כמה ענפים שנפלו וחוטים שנקרעו הספיקו כדי להחזיר את מוטי ובני משפחתו היישר אל ימי הביניים:
כמו בעבר הרחוק לא הייתה להם מעלית (והמגדל בו הם גרו היה גבוה למדי!), לא אמצעי תאורה מלבד אש לסוגיה (חנוכה הקדים השנה ולראשונה הדלקנו נר שמיני של חנוכה כבר בחודש חשוון) ולא אמצעים לחימום אוכל למעט אש גלויה.
לקראת ערב המצב נעשה יותר ויותר קשה. אמצעי התקשורת הקולית היו בסכנה מוחשית (עקב התרוקנות הסוללות) והקשר עם העולם התרבותי כמעט ונעלם.
רגע לפני שהמשפחה עמדה לצאת לציד ממותות לארוחת הערב הוחלט כי אם חברת החשמל יכולה לשלוח אותנו למסע בזמן לעבר הרחוק, אנו ודאי יכולים לצאת למסע בזמן בכיוון ההפוך – אם לא לעתיד אז לפחות להווה.
המשפחה נכנסה למכונת הזמן המשוכללת (שברוב הימים נקראת דווקא "מכונית") ונסעה לעבר המאה ה-21.
תוך דקות ספורות הצליחה המשפחה להגיע ליעד: קניון הומה אדם, מואר באור חשמל ובו שפע מסעדות בעלות אמצעים מתקדמים להכנת אוכל חם (או קר).
בעזרת המצאה ותיקה מן המאה העשרים הנקראת "כרטיס אשראי" הצליחה המשפחה להשביע את רעבונה בלא להסתכן.
שמחים וטובי לב חזרו בני המשפחה למכונת הזמן שלהם ויצאו במסע חזרה אל ימי הביניים, אך בהגיעם ליעד הסתבר להם להפתעתם (ולשמחתם) שמנגנון המסע בזמן ניזוק ובמקום לחזור לימי הביניים הם הגיעו לעבר הלא רחוק – חזרה אל המאה העשרים.
המעלית עבדה, האורות בבית דלקו. ניתן היה לחמם אוכל באמצעים חשמליים ואפילו להתקלח במים חמים (ללא שימוש באש גלויה), אבל דבר אחד היה חסר: קשר לאינטרנט.
הזקנים המופלגים בבני המשפחה העלו זכרונות מימים רחוקים בהם הם הצליחו לחיות חיים מלאים ואף די מאושרים (לפרקים) ללא אינטרנט, אבל לצעירים היה קשה להאמין בכך. הם ביטלו את דברי הזקנים כאגדות אורבניות המסופרות סביב המדורה בכוונה ברורה להפחיד את השומעים.
כך או כך, המשפחה נאלצה להמשיך לחיות ללא אינטרנט במשך זמן ארוך יחסית (שנראה כנצח, אבל למעשה נמשך רק נצח קצר יחסית). חברת התקשורת הלאומית המשיכה לעודד את רוחה הנכאה של המשפחה בפזרה הבטחות שווא לגבי צפי תיקון התקלה והחזרה לציוויליזציה, אבל בשלב מסוים הבינו בני המשפחה שהדבר היחיד שבאמת נעשה הוא עדכון הצפי והפסיקו לקוות.
ואז – לאחר שהפסיקו לקוות ולאחר שחלפו כחמישים וארבע שעות מאז נותק הקשר מהעולם – הוחזרה המשפחה באופן פתאומי וחד אל המאה העשרים ואחת.
לכאורה נראה היה שהכל חזר לתקנו וסוף סוף חיה המשפחה בהווה.
אבל לכל בני המשפחה היה ברור כעת שמסע בזמן אפשרי ולא ממש רצוי. כי מי רוצה לחיות בעבר?
מוסר השכל: אנחנו לא באמת יכולים לחזות אפילו את העתיד הקרוב, אבל לפחות אנחנו יודעים שמסע בזמן בעצם אפשרי (לפחות לעבר ולהווה)
שבת שלום, ללא נזקי מזג אוויר (או אחרים)!
והרשומה המומלצת היא – מן הפח אל הפח"ע... - בבלוג של חושבים טוב