אחד הספרים האהובים עלי הוא הספר "העצמות המקסימות" של הסופרת אליס סיבולד (Alice Seabold, The Lovely Bones). סיבולד, שהיא עצמה היא בעצם ניצולה של אונס, כתבה סיפור על נערה צעירה בשם סוזן סלמון (כמו הדג, כפי שהיא עצמה אומרת כמה פעמים לאורך הספר) שנרצחה לאחר אונס אכזרי, ועלתה לגן עדן - שממנו היא צופה איך הסביבה הקרובה שלה מתמודדת לאורך שנים עם האירוע - בין אם זו המשפחה המיידית שלה (זוג הורים, אחות ואח צעירים), ובין אם אלו חבריה לספסל הלימודים. לנו כצופים יחד עם סוזי ידועה זהות הרוצח, וידוע כל מה שקורה - כך שלא מדובר על ספר בלשי או ספר מתח, אלא ספר שמתאר בעיקר את הפן הפסיכולוגי שבהתמודדות עם המוות - לא רק של אותם אנשים שנותרו מאחור בעולם החיים, אלא גם של סוזי עצמה, שבעצם "תקועה" בתור צופה על החיים של האנשים הקרובים בחייה - אבל מנותקת מהחיים בעצמה, למרות שהיא מעוניינת להמשיך לחיות ולהתבגר.
אחד הדברים האהובים בספר הוא התיאור של גן העדן. לא מדובר על גן עדן במובן הדתי שלו (שבניגוד לזה הדתי - אין מולו גיהנום), אלא מעין פשוט חיים אחרי המוות - כשמרומז בסיפור שזהו השלב הראשון של גן העדן, עבור אותם אנשים שעדיין לא הצליחו להתנתק מהחיים הקקודמים שלהם ועדיין צופים בחיים שעל פני כדור הארץ, אבל כשאדם לומד להפרד מהחיים הקודמים שלו - נרמז שהוא עובר לגן עדן רחב וטוב יותר.
תיאור גן העדן הוא פשוט: אפשר לקבל בו את כל הדברים הבסיסיים שאותו האדם היה רוצה בחיים. סוזי למשל רצתה ללמוד בתיכון - אז היא התגוררה ליד תיכון שהיה בנוי ממש כמו התתיכון שאליו היא היתה הולכת תוך שנה שנתיים ב"כדור הארץ" (למאות שהשיעורים בו לא היו על חשבון והיסטוריה, אלא אמנות ועיון בירחוני אופנה, שאלו דברים שסוזי אהבה לעשות). היא התגוררה למשל בבית שהיה בנוי כמו הבית של השכנים שלה שהיא חשבה שנראה יפה - וה"אמא החלופית" שלה בגן עדן היתה עובדת סוציאלית שבחיים רק רצתה לעזור לאנשים (עד שאחד הלקוחות שלה ירה בה) - ובגן עדן היא יכלה להגשים את החלום הזה.
שימו לב לכך שגן העדן הזה לא מורכב מה"רגעים הכי יפים בחיים" של סוזי (או שאר הדמויות בגן העדן), אלא בעצם בדברים היפים שהיא אהבה בשגרה היומיומית שלה (או דברים שאליהם היא ציפתה כחלק מהשגרה הזו). ובעצם כשאני חושבת על זה, כמה פעמים אני נהנית מהרגעים הקטנים במהלך השגרה שלי ביום יום?
נזכרתי למשל בעובדה שכשהיתי ילדה - תמיד היינו ונסעים לחגים לסבתא שלי בצפון, וגם לפחות פעמיים בקיץ (בתחילת החופש הגדול כדי לנוח, ואז לכמה ימים בסופון לאזכרה של סבא שלי). ותמיד לא הייתי מרוצה מזה, במיוחד בגילאים שבהם יכולתי לבלות עם חברות באופן עצמאי, והן היו נשארות בעיר. אבל עם השנים, סבתא שלי כבר התחילה להזדקן והתקשתה לארח בחגים. בהתחלה אמא שלי והדודות עזרו לה בהכנת האוכל וניסו לעזור לה בחימום וההגשה, אבל היא התקשתה לשחרר. אז כשזה נעשה לה יותר קשה, איכשהו התפזרנו בין קרובי משפחה שונים מהצד השני של המשפחה של כל אחד מאיתנו. ובדיעבד הייתי שמחה לבלות עוד פסח אחד שבו כולנו (בני הדודים) מנסים לשחק באגוזים כמו בשיר, או בפעם ההיא בפורים שניסינו להיות מקהלה שתשיר שירים לפני הארוחה. אני חושבת שהדבר היחידי שאני לא מתגעגעת אליו היו עקיצות הדבורים שחטפתי כמה פעמים בגינה.
אני חושבת שלנו כמבוגרים יהיה יותר קשה לבחור את אותם הרגעים שירכיבו את גן העדן שלנו. אני חושבת לרגע כל כל הדירות שהתגוררנו בהן במשך השנים, ובכל חדרי השינה שלי בהם - ועל כל הזכרונות הטובים שיש לי מכל אחד מהם. כנ"ל לגבי בתי הספר השונים שלמדתי בהם, וקומות העבודה השונים. ומסתבר שבהסתכלןת אחורנית יש הרבה רגעים יפים של שיחה עם חברים, או ההרגשה המשחררת הזו של הערבים שמבלים בבית עם ספר טוב (או חברים בבית קפה), או סרטים מהנים שראינו (והאנשים שאיתם צפינו בהם)...
נותר רק לקוות שנדע להנות מגן העדן הזה כשאנחנו עדיין חיים בו.