שלום חברי, 
אני עדיין חסרת אונים ותלויה באחרים כמעט בכל דבר, אבל יהיה זה הוגן
אם אדייק ואספר שהמוח מחפש (וגם מוצא) פתרונות. הכל מתקדם אמנם
בקצב של צב, איטי מאד , אבל יש התקדמות.
אתמול, הצלחתי לפתוח בעזרת שתי הידיים שקית של ממתיק מלאכותי,
להוציא את התרופות מהאריזה שלהן, לערבב סלט עגבניות שאלופי הכין,
וגולת הכותרת : לסיים את קריאת הספר שאותו התחלתי לקרוא כמה ימים
לפני הנפילה המצערת. הצלחתי לאחוז את הספר בידי השמאלית, הבריאה,
להניח לרגע ולהפוך דף בעזרת אותה יד. 
הספר שעליו ברצוני לספר הוא " אל תיגע בזמיר" או בתרגום הישן "מות
הזמיר" של הרפר לי.
אין לי מושג איך קרה שלא קראתיו בנעורי או בבגרותי המוקדמת, איכשהו
"עברתי מתחת לרדאר", וכעת קראתי ומאד נהניתי. הספר שופך אור על
תקופה שבה במדינות הדרום של ארה"ב , השנה היא 1934, אין שוויון זכויות
לשחורים, אין זכות הצבעה לנשים, הגזענות והצביעות חוגגים. העלילה
מתרחשת בעיירת שדה קטנה באלבמה, עיירה מנומנמת ושקטה שגם אם יש
מתחים מתחת לפני השטח הם אינם נראים. בעיירה זו גדלים ג'ם וסקאוט
פינץ', אח ואחות בני 9 ו-12 ע"י אביהם האלמן אטיקוס פינץ', עורך דין בעיסוקו.
ג'ם וסקאוט מבלים את ימיהם כדרך ילדים בכל מקום במשחקים, טיולים קצרים
לא הרחק מהבית, מקיימים יחסי ידידות עם שכניהם ושכנותיהם, מוצאים בכל
דבר איזו נקודת מיסתורין - כמו שכן שמסתגר בביתו ואינו יוצא לעולם, ניתן
להגדירם שובבים אבל ממושמעים ואוהבים אהבת נפש את קלפורניה השחורה
מנהלת משק ביתם. אטיקוס, אדם מכובד שמכבד כל אדם, שחור כלבן, נשוא
פנים כמשרת או משרתת, מנחיל את משנתו לילדיו. כולם מכירים אותו ככזה,
אך לא כולם מוכנים לכבד את הליכותיו ומרכלים עליו על שהוא "אוהב שחורים".
העיירה מתעוררת מנמנומה כאשר פועל שחור מואשם באונס של צעירה לבנה,
והיחיד שמוכן ללמד עליו סניגוריה הוא אטיקוס פינץ'.
הוא מצליח לגלות כי האישום נגד טום רובינסון הוא עלילה שרקח אביה של
הנערה ש"נאנסה" , ואת נאום הסיכום שלו נוכח המושבעים הייתי ממסגרת
ותולה בכל מוסד חינוכי ובעצם בכל מקום.
למי שלא קרא את הספר לא אקלקל את המתח, מהרו לקרוא. הספר הוא ספר
מופת, לא פחות ובמיוחד בימים אלה שבהם אנו עצמנו מתלבטים ומתחבטים
בבעיות חברתיות. אני מתכוונת לתת את הספר לנכדי מגיל 11 עד 16 , ראוי
ללמוד על תקופה זו ועל בעיות מוסריות ופתרונן.
שבוע טוב ובשורות טובות,
חיה.