כשהייתי בערך בת שמונה, לא כתבתי תאריך וגם לא סיפרתי לאיש, כתבתי את השיר הראשון שלי.
אחרי עשרים שנים בערך, כתבתי את הסיפור שמתאר את התהליך, הריהו לפניכם:
למה לא?
ברי הוא הצעצוע היקר והאהוב ביותר שנשאר לי מהאבא המת שלי. הוא דב חביב שעומד על שולחני. לפעמים כשאני מנסה להתרכז, אני מביטה אל תוך עיניו הירוקות והקרות וכך אני מעבירים בשקט מחשבות: אני, ברי וכנראה גם אבא.
יום אחד הקשבתי לתוכנית ברדיו. שמעתי משורר שסיפר איך הוא כותב שירים וסיפורים, וכמה שזה נעים. הקשבתי לתוכנית עד שנגמרה. רציתי לשמוע עוד, אבל כבר לא היה.
אחר כך חשבתי שגם בראשי מסתובבים כל הזמן סיפורים. לפעמים מתחרזות לי המלים במנגינה יפה יותר מאשר סתם כשמדברים. אז למה שגם אני לא אנסה לכתוב שירים? הרגשתי שברי מביט בי ושואל: "למה לא?"
טוב, אני יודעת שבובת דוב לא יכולה להסתכל וגם לא יכולה להעביר לי מחשבות, שהכול עובר לי בתוך הראש, כמו שאר המחשבות וכמו אבא שאיננו בשום מקום, או שהוא נמצא במקום שלא רואים בדיוק כמו שלא יכולים לראות מחשבות או רגשות. במקום-לא-מקום המוזר הזה, שם נמצא גם השיר שלי שעדיין לא נכתב.
על מה אפשר לכתוב? ניסיתי להעביר שאלה אל ברי הדומם.
בחוץ שמעתי את וניל שנובח בכעס על חתול, שבדיוק באותו הזמן הפסיק לילל. ידעתי, כמו שברי כבר הבין מזמן, שילדים מאוד אוהבים שירים על חתולים וכלבים. זהו פשוט אכתוב על וניל, הכלב החמוד של השכנים.
וניל כלבם של השכנים
הוא קטן ונחמד
נובח כל היום
ובלילה (לפעמים) נם.
הוא יושב על הגדר
ושומר על ביתו
מנענע את זנבו
וצוחק להנאתו.
האם כלב יכול לצחוק להנאתו? השורה הזאת קצת הפריעה לי. לפעמים אומנם היה נדמה שוניל מחייך. פעם אפילו תפסתי אותו מגחך, אבל צוחק?
לבסוף החלטתי שכך ישאר השיר. הוא היה כל כך יפה בעיניי. רציתי לרוץ מיד החוצה ולקרוא אותו לוניל, שבטח יהיה מאוד גאה שיש לכבודו שיר, לחתול, לשכנים, לילדים, לכל מי שרק ירצה להקשיב, אבל נשארתי במקומי. התחלתי להרגיש את השיר השני והשלישי ואת כל האחרים.