"כל הומוריסט מקצועי יודע שעיקרה של השנינה הוא התזמון. הנאמר חשוב, אבל קצב האמירה ומיקומה חשובים אף יותר. לפני שבועות אחדים ציינתי את יום הולדתי בקרבת כמה חברים קרובים, ומוטי ביניהם. הוא היה המבוגר שבחבורה, עשרה חודשים מבוגר ממני. אני לא הודתי להם, אלא לגלגתי את חזותם המשומשת, ואמרתי להם תראו איך אתם נראים, קחו דוגמה ממני, רענן כמו תפוח ירוק. תתחילו לטפל בעצמכם. וכמו בתגובה כתובה מראש, שלף מוטי באטיות ובחגיגיות את המתנה שהביא לי: זה היה מקל הליכה מתקפל מאיכות משובחת מאד, וודאי יקר למדי. איך ידע מה אני עתיד לומר? להכין תשובה פסקנית, צעד או שניים לפניי. אבל לא הפעם. לו יכולתי לדבר אתו בגילוי לב כפי שהיינו רגילים, הייתי אומר לו, שהמשך ההומורסקה שחיברת ממש על הפנים. חירבנת את הבדיחה. דווקא אתה לא רואה שאין פאנץ' ליין? הרי אתה עצמך אמרת שאנחנו לא נתבייש להיות פתטיים. שאותנו יוציאו מהאולפן רק עם הרגליים קדימה, מחוברים לאינפוזיה. אז איפה הדוגמה האישית? השארת אותי עם מקל הליכה ממתכת, אבל הוא לא ייצב אותי. אתה היית משענתי, איבדתי חבר נאמן, יועץ חכם, שותף נדיר, מתנה שמקבל אדם בר מזל רק פעם אחת בחיים. בלעדיך אני חיגר".
בטל
גייל ביקשה ממנה, שתשאר עוד שבוע. ביום ראשון בערב, רוזי הפכה אותי לצד ב20:00 ואמרה לה, שהיא יוצאת. בטל ישנה בחדרה ולא יצאה ממנו. כשרוזי הלכה, למעשה נשארתי לבד, עד שהיא חזרה ב-22:00 (לא ידעתי את השעה עד שהגיעה). בלילה התעוררתי בשעה 2:00, כי כאב לי העקב. ראיתי אותה עומדת מול המסך של המצלמות, כך שלא יכלה, שלא לראות אותי. היא נשכבה על הספה בסלון והלכה לישון.
אם אתגעגע אליה, תזכירו לי את המקרה הזה. אגב, הילד נמצא במשפחת אמנה עד ה-6 בחודש ואינני יודעת מה יעלה בגורלו.
אברי גלעד
כפי שאני רואה אותו.
השם שלו יפה. האם הוא עושה את שמו ליפה?
הוא מאוד מחשיב את עניין הימים, שהוא משדר. חשוב לו לשדר, ביום שישי.
הוא מוטרד מגילו.
הוא חמדן, כל פעם שמביאים משהו שמוצא חן בעיניו, הוא שם אותו מתחת לבית שיחיו.
הוא טבעוני אדוק, אך אם מביאים לו כיבוד טעים, הוא יתכבד.
הוא מאוד אוהב את הילה קורח, שותפתו להנחייה.