"אני אעשה עבורך כל מה שתרצי" – הוא חזר ואמר בניסיון להתחבב עליי.
ביקשתי ממנו כמה דברים קטנים פה ושם, אבל נזהרתי לא להגזים, כדי שהוא לא יחשוב שאני חייבת לו משהו.
הוא עשה הכל בשמחה וחריצות והמשיך לבקש ממני עוד מטלות.
אז ביקשתי שיקריא לי את מקבת.
"מקבת?" – הוא שאל בתמהון.
"מקבת" – אישרתי.
הוא חיפש קצת על מדף הספרים, שלף ספר, פתח אותו ואמר: "יכולה להיות לך רכבת קיטור, אם רק תניחי את הפסים".
זאת לא הייתה ההתחלה של מקבת שזכרתי, אבל שתקת ונתתי לו להמשיך.
"יכול להיות לך מטוס אמיתי - כזה שעף – אם רק תחזירי את השמיים הכחולים שלך" – הוא המשיך.
זה ממש לא נשמע לי. שאלתי אותו אם הוא בטוח במה שהוא מקריא.
הוא ענה: "את רק צריכה לקרוא לי! אני אהיה כל מה שאת צריכה!"
לא הייתי בטוחה שהוא בכלל שמע אותי. נתתי לו להמשיך להקריא עוד קצת, בתקווה שהסיפור (גם הסיפור לשבת) יעלה על הפסים הנכונים (ללא רכבות קיטור).
והוא באמת המשיך: "יכולה להיות לך מצקת גדולה, שעולה ויורדת בכל הסיבובים. יכולה להיות לך מכונית מתנגשת – כזאת של פארק שעשועים – שתספק לך שעשועים שלא נגמרים".
שוב שאלתי אם הוא בטוח שהוא מקריא לי את מקבת. הוא ענה: "אני רוצה להיות המקבת שלך! למה שלא תקראי בשמי? הרשי לי להיות המקבת שלך וזאת תהיה העדות שלי!"
ממש לא הבנתי על מה הוא מדבר. לא רציתי שהוא יהיה מקבת – במיוחד בהתחשב במעשים הנוראיים שמקבת עשה – רק רציתי שהוא יקריא לי את מקבת.
ציינתי את זה שוב והוא ענה בבקשה לא ממש שגרתית: "ערכי לי בבקשה סיור בכלובי הפירות שלך, כי אני רוצה להיות דבורת הדבש שלך! פתחי בבקשה את כלובי הפירות שלך כי אלה פירות מתוקים ככל שפירות יכולים להיות מתוקים!"
עד עכשיו הוא היה עדין ומנומס. לא היה כל סימן לכך שהוא לא שפוי. חששתי מההערות האלה וממה שעלול לבוא בעקבותיהן. התרחקתי ממנו קצת – ובו זמנית התקרבתי לדלת – תוך שאני ממלמלת: רק רציתי שתקריא לי את מקבת..."
הוא ענה מיד בנחרצות: "אני רוצה להיות המקבת שלך! למה שלא תקראי בשמי? אני אהיה המקבת וזאת תהיה עדותי! אני המקבת שלך – שלא יהיה לך ספק! מק... מק... מקבת"
"מה עובר עלייך?" – שאלתי בחרדה, מניחה יד אחת על ידית הדלת ומוכנה לברוח.
"אני אבעט בהרגלים (אבעט בהרגלים), אשיל את עורי (אשיל את עורי)" – הוא ענה באופן לא ממש מרגיע והוסיף –
"זה החומר החדש! (החומר החדש) אני אכנס בריקוד (שנינו יכולים להכנס בריקודים)"
האם הוא לוקח איזה תרופה חדשה? או סם חדש? בכל מקרה לא התכוונתי להשאר לראות מה יקרה. פתחתי את הדלת ועמדתי לברוח כשהוא קרא בהתרגשות: "אני אראה בשבילך (אראה בשבילך), אראה בשבילי (אראה בשבילי), אראה בשבילך!"
"מה תראה?" שאלתי ממרחק בטוח והוא מיהר לענות: "כן, כן, כן, כן, כן, כן – אני מתכוון אלייך! רק אלייך! את עוברת אליי".
עברתי אל מחוץ לחדר ונעלתי את הדלת. תהיתי אם להתקשר למשטרה או לשירותי בריאות הנפש.
מבעד לדלת הסגורה שמעתי אותו ממשיך: "אני אבנה את הכח, אני מזין את הקצב, אני ארגיש את הכח שנבנה בך"
ואז הוא כנראה הרגיש שהוא נעול בחדר לבד וקרא: "בואי, בואי, עזרי לי! כן, כן – את! אני מזין את הקצב – זה מה שאנחנו עושים! כל היום וכל הלילה, בואי ועזרי לי – בואי ועזרי לי"
אחרי רגע של שקט הוא אמר בקול שונה לחלוטין: "הסוף".
"הסוף של מה?" – שאלתי.
"של מקבת כמובן" – הוא ענה ואחרי הפסקה קצרה הוא שאל: "למה את לא בחדר? הייתי שקוע בספר ולא שמתי לב שיצאת"
"אתה מנסה לומר שהקראת לי כעת את מקבת של וויליאם שייקספיר?" – שאלתי בפליאה.
"של וויליאם שייקספיר?" – הוא נשמע מופתע יותר ממני – "מה פתאום? הקראתי לך את מקבת של פיטר גבריאל!"
מוסר השכל: לפעמים ממש כדאי לנקד.
שבת שלום!
תודה לפיטר גבריאל שכתב את השיר המקורי ולשותפי לחדר בעבודה שהרינגטון שלו הזכיר לי את השיר המצוין הזה.
והרשומה המומלצת היא – "אם יש גן עדן" - בבלוג של החיים בכלל