הדלת היא מרכיב חשוב בבית, היא מסמלת מעבר ממקום אחד למשנו, ממצב אחד לאחר, מהאור לחושך ולהפך. היא יכולה להיות כניסה או יציאה, התחלה או סוף. דלת יכולה להגן אבל גם ללכוד ולכלוא, מחיצה בין הבית לעולם.
חבוי מאחורי דלת סגורה, יכול להופיע אהוב שחזר.. או לארוב משהו לא נעים, משהו מחריד, או מישהו זר. אפילו בתוך הבית.
דלת שנסגרת בפתאומיות, יכולה לעורר מתח, אימה, או צחוק.
זה פיתוי וסלידה, הכל באחד, וזה מה שהופך אותה כל כך אטרקטיבית עבור אוהבי הקולנוע. וכמובן, הקולנוע עצמו הוא דלת, סף לעולם אחר שבו הכל אפשרי.
תצטרפו אלי קוראיי היקרים, למסע קולנועי דרכו נציץ לתוך סרטים בהם הדלתות שיחקו תפקיד חשוב.
הניצוץ (1980)
סרט האימה הקלאסי והמחניק של קובריק, עשיר בדלתות סמבוליות, ממפל הדם המתפרץ מדלתות המעלית המייצגות כניסה לגיהינום, ועד ל"חדר 237" התמוה והמפוקפק. עם זאת, הדלת הסמלית ביותר שנחרטת במוחו של הצופה, זו ההיא שמובילה לחדר האמבטיה, שם ונדי ודני מחפשים מקלט מהטירוף של ג'ק טורנס.
אבל בעוד דלתות יכולות להגן עלינו מפני זוועות שאנחנו לא רוצים להתמודד, כאשר לזוועה הזו יש גרזן ביד, המקלט עלול להיות קצר מועד.
מראש, אנו יכולים לראות עדויות רבות להדרדרות הנפשית של ג'ק, אבל זה בדיוק ברגע הזה, שזה הופך לברורה למדי, הקריסה הנפשית הברוטאלית. מצד אחד אפשר לראות בקרע האלים בדלת את הפיצול המוחלט בין הנאמנות המשפחתית של ג'ק לבין הציות ל"אדוניו" הרפאיים במלון אוברלוק, ז"א, לקולות שבראשו.
פארק היורה (1993)
מאחורי הדלת הענקית הזו, נמצא פארק היורה, שעל פי שפילברג עצמו, "זו הכלאה בין בין גן חיות לפארק שעשוע. חלק מהרעיון שהאדם מסוגל להביא בחזרה לכדור הארץ את הדינוזאורים, מיליוני שנים מאוחר יותר, והסרט מגולל מה קורה כאשר הרגע הזה הופך למציאות".
לדלת יש שלוש מטרות קולנועיות: אלמנט חשוב כדי להראות את גדולתו של הסרט. הדלת כאובייקט דיאגטי של ההגנה והחשיבתה הדתית בתוך עמים ילידים. ואחרונה, חיץ בין העולם התרבותי והעולם של הדינוזאורים.
קורליין (2009)
דלת קטנה זו מובילה את גיבורת הסרט לגרסה חלופית של מציאות, שבה הוריה הם אנשים כיפים וקשובים ושם הכל קסום ונפלא. במובן זה, הנחת היסוד של קורליין, דומות לסיפורים של עליסה בארץ הפלאות והקוסם מארץ עוץ. לחצות את הסף של דלת מסתורית, מוביל לעולם הזה של צללים, מרגש ומסתורי, כל כך מושך וסוחף עד שנכלאים בתוכו.
במבט ראשון הסרט נראה כסיפור עם מוסר השכל על להעריך את מה שיש לך ולא ליפול בפח ולהאמין בדברים שנראים יותר מדי טוב (שום דבר זה לא כמו שזה נראה), התמונות האפלות והמעוותות של הסרט רומזות למושגים עמוקים יותר. הסרט מכיל הרבה סמלים עדינים המספרים את סיפורם עצמם, סיפור הקשור לנסתר והתהליך האפל של שליטה מנטלית.
"היזהר ממה שאתה מבקש" אומרת אמרה בשלט החוצות של הסרט. "מה שהתכוונתי להגיד - הצהיר ניל גיימן, מחבר הספר - הוא שיש אנשים האוהבים אותך שיתכן שאינם מרעיפים עליך את כל התשומת לב שהיית רוצה, אבל אין להם כוונות רעות."
בראיונות, נייל גיימן הצהיר שבסופו של דבר הסרט מדבר על שיפור עצמי: "קורליין היא אחת הלוחמת נגד הדברים הרעים. זה מה שאומרים לילדים כדי שיהיו אמיצים, פיקחים ומסוגלים לנצח".
עליסה בארץ הפלאות (1951)
בגרסה זו אין דלתות רבות וישנה זו הקטנה ביותר. בדלת זו נמצא הבריח הפטפטן, הדמות היחידה בסרט שלא הומצאה ע"י קרול, זו שתדריך את עליסה מה לעשות כדי לפתוח אותה.
מה היא מסמלת? זו הדלת של המוח שאפשר לפותחה רק על ידי הכלי הנכון, היא צריכה מפתח. עליסה רואה את המפתח, אבל היא צריכה לעבור שינוי כדי לעשות בו שימוש, היא צריכה לעשות את השינוי בדרך הנכונה, לא שווה סתם כל שינוי, לא יותר מדי קטנה או יותר מדי גדולה. צריך ללמוד את המשחק וחוקיו. לאחר שהיא למדה אותו במוחה, היא מצליחה לפתוח אותה ולצאת אל עולם חדש.
המופע של טרומן (1998)
יש הקבלה מרשימה בין "מיתוס המערה" של אפלטון והסרט, שבו טרומן הוא אסיר עולם שאינו מכיר עולם אחר אשר ההשתקפות של העולם האמיתי, התפאורה שהושמה לפניו. המשותף למיתוס המערה הוא קיום שתי מציאותיות שונות. אחד הוא העולם הרגיש והשני העולם המובן.
עוד אלמנט בהקבלה, הוא האור. במיתוס, יש את האש המשחקת את תפקיד השמש בתוך המערה. בסרט, בשלב מסוים, משחקים באור הזה, כאשר גרמו לשמש להופיע לפני הזמן, בשעות לפני הבוקר.
במיתוס מדברים גם על חומה, שבסרט מופיע כ"כיפה", אשר מכסה את כל העיר שבה גר טרומן. כאשר הגיבור מנסה לצאת מ"המערה" בספינה, הוא נתקל בחומה ולצדו מדרגות. כאשר עולים במדרגות מוצאים דלת, זו המובילה לעולם המובן, האמיתי.
אפלטון מציע לנו בפילוסופיה שלו לעשות את אותו המסע שעושה גיבור הסרט: לנטוש חיי שקר ולמצוא חיים אמיתיים.
1984 (1984)
זו אחת המטאפורות המרושעות ביותר בשימוש הסרט: חדר מס' 101 המחריד מסמן את הסוף של האנשים. לחצות דלת זו, פירושו להתמודד עם השדים הנוראים ביותר. ברגע שמתגברים על ההשפלה המקננת שם, הבן אדם יהיה מוכן להאמין לכל רעיון של המפלגה. לאחר מכן, הוא יחוסל.
החוש השישי (1999)
לצבע האדום יש השפעה עמוקה בסרט הזה. צבע זה שימש כרמז חזותי לקהל הצופים. הוא גורם להעלאת קצב הלב ולמספר הנשימות, וכמו כן הוא מעורר רגשות חזקים. הוא מייצג את העולם הרוחני והשפעתו על העולם האמיתי: הוא סמל לישות על טבעית שנמצאת בסביבה ומודיע על משהו שהולך להתרחש. הוא מכין את התת המודע שלנו למשהו טרגי ובלתי צפוי.
אנחנו רואים זאת בדרכים שונות לאורך הסרט. אולי אחת הברורות ביותר היא כאשר ד"ר מלקולם מנסה ללא הרף לפתוח דלת המרתף, אבל נראה כאילו הידית האדומה תמיד תקועה.
התמונה של הבלון האדום העולה אל האור דרך מרכז המדרגות הלולייניות, מייצג רוח העולה לעבר אלוהים, עם המדרגות, כסמל למסע של חיים.
באותו אופן, כאשר קול ומלקולם משתתפים בהלוויה של קירה, קופצים לעין המעיל והליפסטיק האדומים של האם. הוא מסמל מוות וגם רוע, דבר המתברר מאוחר יותר, שכן היא הרגה את בתה.
כל הנקודות האלה מראים שבסרט הזה האדום הוא הצבע של עולם הרוחות - רוחות הרפאים הלכודות בלימבו - הכעס והתסכול שלהן אשר מגיע לשיא בהבזק של אש בוהק שמייצג את ייאושם להישמע ושיבינו אותם.
אותו הדבר עם הדלתות בסרט זה, מלקולם עצמו אשר אין בכוחו לפתוח אותן, חוסר האונים להיות תקוע ואסיר בתוך עצמך, עד השחרור העצמי, עד המשך המסע אל האור.
שתיקת הכבשים (1991)
הקשר העיקרי בין לקטר (אנתוני הופקינס) וקלריס סטרלינג (ג'ודי פוסטר) מתבצע באמצעות דלת סגורה של תא בכלא, אשר סטרלינג הגיעה אליה לאחר הליכה במבוך של מסדרונות ודלתות שמסמלות לא רק את המסע נוסח דנטה שלה, אלא גם את הדלתות והמבוכים המסוכנים בתוך מוחו של לקטר.
חניבעל לקטר הוא האסיר, אבל ככל שהסיפור נפרש, נראה שהוא זה הדמות בשליטה המלאה ביותר, זה שפחות מחוייב לעבור דרך דלתות, קירות וכלאים. העובדה שדלת תאו שקופה, לא רק פותרת את הבעייה הקולנועית של הבמאי ג'ונתן דמי, היא גם מציינת את היכולת המפחידה של לקטר כאשר הוא מתעלה מעל הגבולות של עצמו.
פסיכו (1960)
סצנת מופת מרשימה, עם דלת שהיא מרכז תשומת הלב של הצופה, ובאמצע אווירה מתוחה מאוד, מתפרצת בעזרת שני חצאים של אותו יצור: יצר החיים (של נורמן) ויצר המוות (אמו של נורמן).
להיות ג'ון מלקוביץ' (1999)
הסרט עצמו סובב סביב דלת, מי שנכנס דרכה, יכול לראות את החיים דרך עיניו של ג'ון מלקוביץ' במשך 15 דקות. אז מתחילה סדרה של מצבים שיוצרת מצב קומי, זה סוג של הרצאה על המשמעות האמיתית של הקיום ושל הקבלה העצמית של האדם.
המשמעות של תהילה וכוכבות (ג'ון מלקוביץ' והסטריאוטיפ של הכוכב שהוקצן) מוצגת באופן בולט כאידאל בלתי מושג עבור "אנשים רגילים". הדפרסונליזציה כתוצאה מכשל סכמטי במבנה החברתי. חלוף הזמן, הזקנה, רעיון המוות, התשוקה והמיניות, תאוות הכוח. זה אולי נראה מוזר, אבל אלה הם עמודי התווך עליהם מבוסס הסיפורי.
אני מאוד אהבתי ונהנתי מהסרט והשאיר בי חומר למחשבה.
הכוכב האסור (1956)
לא רק שזו אחת הדלתות הטובות והמשוכללות ביותר בקולנוע המדע בדיוני (שהיא חצי משושה ונפתחת בשלוש שכבות עבות מאוד בכיוונים שונים, וכל זה בעידן שעדין לא השתמשו בתכניות עיבוד בקולנוע), אלא שגם היא עשירה בסמליות.. דלת זו, שמפרידה בין בניין של המושבה של המעבדות הותיקות של קריל, היא המחסום בין השליטה העצמית והזהות ללא ממשל, בין הציביליזציה לבין הברבריות.
גלדיאטור (2000)
זה הסוף. למקסימוס יש חזיון שבו הוא הולך דרך שדה, פותח דלת ומסתכל על משפחתו המחכה לו שם. איש שסוף סוף מרגיש אושר לצד יקיריו באליסיום.
דלת המציבה שאלה עמוקה ורוחנית: האם יש חיים לאחר המוות?
המלאך הקוטל (1962)
הדלת. הסף הזה בין גורלות שיכול להצביע על מה שיש בפנים וגם בחוץ, כפי שבחן בהצלחה אדירה לואיס בוניואל בסרט הגדול "המלאך הקוטל".
דלת, שלמרות היותה פתוחה לחלוטין, פשוט לא ניתן לעבור דרכה.
מבוך (1986)
שרה הצעירה נמצאת מוצאת את עצמה עם 2 שומרים מול שתי דלתות מרשימות, אחת מהן מובילה "לטירה מעבר לעיר גובלין" והשנייה, ל"מוות בטוח". והיא חייבת לגלות איזו מהן היא כל אחת בשאלותה את אחד השומרים, עם המכשול, שאחד מהם משקר והשני דובר אמת.
זו אחת החידות הגיון המוכרות ביותר. קיימים ספרים שלמים המוקדשים לחידות אלו.
הקוסם מארץ עוץ (1939)
בסוף הסצנה של הטורנדו, דורותי פותחת את הדלת של הבית שלה והיא מועברת מעולמה - קנזס - לעוז, מעולם המציאות, לעולם הדמיוני. אבל זו לא רק כניסה לאדמה אחרת, גם נפתחה דלת עבור עתיד הקולנוע: מספיה לטכניקולור.
סופרים רבים עשו השוואה בין הקוסם מארץ עוץ למסע רוחני הקשור לדרך בודהיסטית של חשיבה. במבט מנקודה זו, הדלת היא חלוקה בין החיים והמוות, השקת המסע להארה.
פרנקנשטיין הצעיר (1974)
בשלב הזה, אני מודה שיש לי חולשה לסרט הזה. הדלת הזו ומרטי פלדמן הגדול, נותנים נופך של הומור לרשימה הזו.
כמובן שישנם עוד סרטים רבים בנושא זה, אבל נסתפק באלה הפעם.
ואיך אפשר לסיים פוסט כזה ללא שיר ענק מאת "דה דורס"?
קבלו