אני מעיין ואני בת 18. לפני שנה התחלתי לכתוב.. וממש רציתי לשתף. רוב הסיפורים שלי הם דיי קשים ומדכאים כמו שאמרתי, אבל אני ממש רוצה שתגידו לי מה דעתכם על הכתיבה שלי, אני אשמח לתגובות. מלא זמן כבר רציתי שאנשים יקראו ויגידו לי מה דעתם אבל אני רוצה שאנשים שאני לא מכירה. אנשים שאני מכירה , קשה לי להקריא להם דברים שרשמתי.. מעטים האנשים שהקראתי להם, מאוד מעטים. בקיצור, אשמח אם תגיבו ותגידו מה דעתכם.
אני מתחילה הפעם עם סיפור חמוד וקליל , לא קשה הפעם (:
הסיפורים לא ארוכים ממש, הם קצרים וחמודים.
בעוד שאני בוהה בתקרה בשעמום מוחלט, אבי פתח את עיתון השבת שלו בזמן ששתה קפה. ריפרף בין העמודים, קרא פה ושם.
לאחר מספר דקות סגר את העיתון וקרא אליי " דני, רוצה ללכת לגן שעשועים?" חייכתי אליו , והנהנתי בראשי. אני ואבי הלכנו לגן שעשועים בחיוך.
"יום יפה היום אבא, עם שמש חזקה" אמרתי . אבא חייך אלי. כאשר הגענו לגן, אבא נדנד אותי חזק חזק! הייתי על הנדנדה בין שמיים לארץ, מין תחושה מדהימה.
הסתכלתי על השמיים הכחולים. אח... רק אם היה לי כנפיים... חשבתי. עצמתי את עיני, לא הרגשתי את רגלי, ידי, הרגשתי ריחוף באוויר הקל, שמלטף אותי בגופי הקטן.
"אבא יותר חזק, איפה הכוח שלך" התלוננתי. אבי נדנד חזק יותר ועודדתי אותו שיגביר ויגביר והוא הגביר כרצוני. פתאום, נפלתי על האדמה "איהההה!" צעקתי.
חטפתי הלם. הנפילה שיתקה אותי, לא ירדה לי דמעה אחת מעיני, לא זזתי מילימטר , פשוט הסתכלתי קדימה לנקודה באופק. אבי נבהל " הכל בסדר דני?! בוא קום! "
הוא אמר. ניסה להושיט את ידו. התיישבתי על הישבן ופרצתי בצחוק "הכל בסדר אבא" צחוקי המתגלגל עם החיוך הרחב שעלה על פני, שמחה גדולה.
אולי נפלתי, חשבתי לעמי, אבל אם לא נופילם לא לומדים. " אני יהיה בסדר , אבא . אל תדאג, זאת רק מכה קטנה, ואני חזק! " הראתי לו שריר וחייכתי .
הוא צחק . "עד החתונה זה יעבור , דני." אבא קרץ לי. יום אחד כשאני יגדל, אני יהיה כמו אבא.
אני יהיה גבוה כמוהו, חזק כמוהו , יעודד ויעזור לבני ובפעם הבאה אני לא יפול מהנדנדה כי אני ילמד.
ככה זה המבוגרים, לאט לאט מהטעויות שלהם לומדים. בנתיים שאני ילד, אני יכול לטעות וליפול עד שאני יהיה גדול! קמתי מהאדמה על רגלי ואמרתי לאבי " אבא, כשאני יהיה גדול , אני כבר לא יפול!!" וחייכתי..