היה היה ילד אחד, שנהג לפתוח את הילקוטים של חבריו לכיתה, לבדוק מה הביאו לארוחת עשר, ולקחת לעצמו כריך או פרי שחשק בהם. לפעמים עשה זאת באין רואים, לפעמים ראו אותו. וצידוק היה תמיד בפיו: הכריכים והפירות הם שלו ממילא, אלוהים נתן לו אותם. אמנם אין לו מקום בבטן לכל הכריכים והפירות, אבל בעיקרון, הכל שלו, כך שלא מדובר בגניבה. היות שפעמים רבות נתפס בזמן המעשה, ספג גינויים מחבריו לכיתה, וגם מכות ספג מפעם לפעם. לפעמים גם ספג אותן מילד שהיה חסר לו משהו בתיק, אף שלא נתפס בשעת מעשה והכחיש את מעורבותו מכל וכל. בכל פעם שספג מכה, היה הילד מתמלא ברחמים עצמיים ומצטווח בקולי קולות: תמיד נטפלים אלי, כולם גונבים ורק אותי מאשימים, רק לי מרביצים, איזה עולם מר ואכזר ואנטישמי.
ואני, יותר ממה שאכפת לי על ארוחת העשר שלי, אני לא יכול לסבול את הצדקנות שלו. פשוט לא יכול.
 |
 |