אתמול לפני השינה, ראיתי יתושה ליד פני. היא נכנסה מתחת למגבת הכפולה ועקצה אותי. רוזי וקלפנה עמדו לידי, הורידו את המגבות וסירקו אותי כמה פעמים. לפתע, רוזי ראתה את היתושה עפה ומחאה לה כפיים. "תפסתי אותה!" היא צהלה. היא החזיקה אותה על האצבע ורצתה לזרוק אותה לפח. קלפנה לקחה קוביית נייר טואלט, כדי שלא תעוף ורצתה לזרוק אותה לפח. ניסיתי להגיד להן ש"אל תזרקו!" כי זאת ההוכחה שלי. ברגע האחרון הצלחתי וביקשתי, שיצלמו את הגופה הטריה. אח"כ דמעתי. בגלל שלא רק שסבלתי כמעט שנה, יום ולילה, אנשים לא האמינו לי. מה לא אמרו לי?
"אם תוציאי אותן מהראש, הן יעלמו".
"אולי יש לך כינים?" מילא בינואר, אבל כמעט שנה אחרי, הרי היו לי אלפי כינים והן היו מטיילות לי על הבגדים ועל המצעים.
"אולי את מדמיינת? את צריכה תרופה פסיכיאטרית".
"כששוכבים הרבה שנים, המוח מתחיל לדמיין".
אפילו קראו לרופאת המשפחה, שתיתן לי כדורים להרגעה.
אני עמדתי על שלי ולא לקחתי את הכדורים.
הבעיה היא, לא רק חוסר האמון בי, אלא אם "מדמיינים", אז לא מוצאים פתרונות.
כל כך התרגשתי, שלא יכלותי להרדם. הייתי צריכה להרגע. אני עדיין ללא כדורי שינה.
העתיד
בעתיד הקרוב, תהיה לנו רפואה מגדרית. לא אותן התרופות לגברים ולנשים. זה כל כך הגיוני, שאיך לא חשבו על זה קודם?
כאשר ימצאו תרופה לסרטן ולאלצהיימר, אנשים יחיו עד 120.
בעתיד הרחוק, רובוט יתן לנו תרופות אישיות. (כבר אריח את הפרחים מלמטה.)
יותר ויותר נשתמש ברובוטים אישיים. רובוטים שלובשים חליפות והראש שלו יהיה הראש שלנו, שישתקף מהמסך ולא נצטרך לטוס לאוסטרליה לתת הרצאה.