שנות השבעים, פעם ראשונה בפריז , זוג צעיר עם מכונית היגיע ללב פריז הרועשת,השמחה, המלאה תיירים, אזרחים, מגדל אייפל, שער טיטוס, הקונקורד, הגנים המקסימים היינו כחולמים.
זוג מארץ ישראל הקטנה מגיע לעיר הגדולה התוססת. טיילנו מהבוקר עד הערב , ראינו הרבה מקומות כי באותם ימים חשבנו שזה טיול של פעם בחיים.
השנים עבור, ולפני שנתיים חזרתי לפריז , אותה העיר הגדולה הרומנטית והתוססת, רק שהמבט
שלי השתנה, חיפשתי את המקומות היהודיים, הסתכלתי יותר על האנשים, לא היה פחד ברחובות
אבל האוכלוסיה השתנת, הרבה יותר מהגרים .
נסענו במטרו והלכנו הרבה ברגל נהננו, הרבה חנויות חדשות, בניה לגובה, מוזיאונים חדשים יפים
אווירה של חופש לא הרגשנו שום עוינות ברחובות . לחשוב שרק לפני שנה טיילתי בשלוה בשאנס אלייזה ובכיכר הרפובליקה, ישבתי בבתי קפה מתבוננת בהולכים ושבים , אם הייתי יודעת צרפתית הייתי גם מבקרת בתיאטרון כמו שבקרנו בלונדון הרגשה של תרבות וחופש.
המחשבה שאנשים בלב פריז נרצחו בדם קר בשם אמונה מזויפת, שמקבלת כסף ותמיכה
ממדינה עויינת כמו אירן שרק קבלה לגיטימציה לפצצה מעורר חלחלה ופחד.
אין בעולם שום מקום בטוח כל עוד הרשע מסתובב וכל עוד לא יתאחדו אומות העולם נגד הטרוריסטים הרוצחים ויבינו שזה לא האיסלם, לא היהדות ולא הנצרות שרוצחים, אלא טרוריסטים אכזריים שרוצים להחזיר את העולם לימי החושך בשם הדת .
מי יתן והאו"ם סוף סוף ימלא את תפקידו ויחד כל מדינות העולם יביסו את הפושעים הטרוריסטים. האדם הפשוט רוצה לחיות בשקט, לטייל בבטחה ולהנות מהעולם היפה שאלהים ברא.
יהי זכרון הנרצחים ברוך
החלמה לפצועים
והרבה כוחות נפש למשפחות.