גיימרגייט מציין בימים אלו שנה לקיומו, שנה שבה הוא היה האירוע התרבותי החשוב והבולט ביותר בשטח, המשקף הבהיר ביותר של רוח הזמן. בסיפורו של גיימרגייט מקופלים כמה מן המאפיינים המגדירים את זמננו: אקטיביזם מקוון, האתיקה הרעועה של העיתונות האינטרנטית, משבר הזהות הליברלית, מלחמת האזרחים בשמאל, פתיחתו של פער דורי חדש, וכמובן הפיכתם של משחקי המחשב ותרבות הגיימרים למרכז התרבות הפופולארית, המקום בו צריך להיות. שנה אחרי, הגיע הזמן לעצור רגע ולקחת פרספקטיבה היסטורית יותר, לשאול איך הגענו לכאן ולאן אנחנו הולכים. ומאחר שאני כותב זאת בעברית, לשאול גם איך כל זה מתקשר לישראל.
פוליטית, גיימרגייט הוא אירוע המתרחש בתוך השמאל, ושורשו בקונפליקט שבין שתי גישות שמאלניות שונות. השמאל בכללותו מאמין כי על החברה האנושית להשתחרר ממסורות ומסגרות המייצרות חוסר צדק, לייצר צורות חשיבה חדשות וטובות יותר ולפעול ליצירתה של חברה שבה כולם ייהנו מחירות ושוויון. אך יש שתי גישות שונות למאבק הזה. אחת, אותה אכנה הגישה הליברלית, היא גישה אבולוציונית. היא תופסת את האדם כקוף הנמצא בתהליך הדרגתי של יציאה מהג'ונגל, תהליך ההופך אותו ליצור מעודן ונאור יותר ויותר. הגישה הזו מאמינה במתן חופש גדול ככל הניתן לבני האדם לבטא את עצמם, גם אם מה שהם מבטאים אינו נאור ומעודן, כי בכך שאנו חושפים את כל הצדדים שבנו לאור אנו לומדים לבסוף כיצד לעדן אותם. הגישה הזו גם מבינה כי האדם לעד יהיה קוף ולכן לעולם לא נגיע למצב מושלם של שלום, חירות, שוויון ואחווה, אך אנו יכולים להתקרב אליו יותר ויותר, ולמעשה העולם המערבי הגיע כבר למצב שבו אפילו המקופחים מכולם יכולים עדיין לחיות חיים טובים ומאושרים. לכן עלינו ראשית להתמקד בהשגת חיים מאושרים לעצמנו, תוך שאנו פועלים בד בבד ליצירת הרמוניה חברתית גבוהה גדלה והולכת.
הגישה השניה, אותה אכנה הגישה השמאלנית הפוריטנית, היא הגישה הרבולוציונית. היא מאמינה כי האדם מטבעו נולד לחיות במצב של הרמוניה חברתית מושלמת, וכי הדבר היחיד המונע זאת ממנו הוא החינוך אותו הוא מקבל בחברה העכשווית. לכן, כל שעלינו לעשות הוא לשנות את החינוך, להחדיר ערכים של צדק חברתי מוחלט לתוך ראשם של העוללים מגיל אפס, ואז תוך דור או שניים תהיה לנו חברה אנושית מושלמת. עלינו לפיכך לצנזר כל דבר שאינו נאור, לפרק כל מצב של חוסר שוויון ולכפות שוויון מוחלט במקומו, ועד מהרה הבריות ילמדו לחשוב בצורה הנכונה והנאורה ויחיו בצדק ובאושר. מיליוני שנים של התפתחות גנטית המקודדות לתוך הביולוגיה שלנו, עשרות אלפי שנים של התפתחות קוגניטיבית המקודדות לתוך השפה שלנו, אלפי שנים של התפתחות ציוויליזציונית המקודדות לתוך ההתנהגות שלנו, כל אלו יכולים להימחק באחת אם רק נרצה בכך - כך מאמינים הפוריטנים. התפיסה הזו היא למעשה ירושה של התפיסה הנוצרית הישנה של הנפילה מגן עדן, כאילו האדם נוצר כדי לחיות בגן עדן אך נפל אל תוך המציאות הלא מושלמת של העולם הזה ויוכל להיות מאושר רק אם ישוב למקומו האמיתי. וכמו עם הפוריטניות מן הזן הדתי, לפוריטניות השמאלנית אין על מה להתבסס - היא נשענת על אמונה עיוורת בלבד, אמונה בכך שהאדם טוב מטבעו. בגלל שאותו עולם מושלם תלוי תמיד לנגד עיניו הפוריטני חש מנוכר ואינו יכול לחוש אושר בעולמנו הלא מושלם, ומתייחס גם לאושרם של אחרים כדבר שלילי כי הוא מונע מהם להקדיש את עצמם למאבק למען יצירת האוטופיה. בעוד השמאלנות הליברלית מתפתחת ומתקדמת כל הזמן, מאמצת את הפיתוחים בעולם המודרני ואת החוויות החדשות אותן הוא פותח בפנינו ואורגת אותן לתוך המארג החברתי העשיר והמגוון של החברה המערבית העכשווית, השמאלנות הפוריטנית לא השתנתה כמעט במאום מאז ימי היעקובינים. זו אותה גישה נוקשה וצרת אופק, העסוקה בטוויית חלומות אוטופיים מנותקים מן המציאות ולכן אינה מסוגלת לחולל שום שינוי חיובי בעולם.
בכל זאת, שתי הגישות הללו פועלות בדרך כלל בשיתוף פעולה כדי לתקן את העולם, כאשר השמאלנות הליברלית מנהלת את המאבק והשמאלנות הפוריטנית דוחפת מן היציע. אך היו רגעים בהיסטוריה של 250 השנים האחרונות שבהם הפוריטנים חשו כי יש להם את הכוח להוביל את המאבק בכוחות עצמם, ועכשיו הוא אחד הרגעים האלו. מה שנתן להם את הכוח הוא האינטרנט, שבו הפוריטנים יכלו למצוא זה את רעהו ולייצר קהילה בעלת כוח והשפעה. זה קרה בעיקר באתר טמבלר, שבו הם החלו לשגשג בתחילת העשור הנוכחי והחלו להיות מכונים בלעג "לוחמי צדק חברתי" (Social Justice Warriors) או בקיצור לצ"ח (SJW). הסיבה שבגללה יתר האינטרנט לועג ללצ"חים היא שברור שלפעולותיהם אין כל קשר לצדק חברתי. הם אינם מנסים לשפר את החברה, שהרי הם אינם מאמינים בשיפור הדרגתי אלא במהפכה. במקום זאת, הם פועלים כגוף אחד כדי למרר את חייו של כל מי שנתפס בעיניהם כמייצג עמדות שאינן תואמות את הצדק המוחלט. הלצ"ח מתאפיין בכך שהוא מאמין כי רק דרכו שלו להשגת צדק חברתי היא הדרך הנכונה, וכל מי שאינו מסכים עימו לגבי הדרך אינו מאמין בצדק חברתי. כלומר, גם אם אדם הוא ליברל ששותף לדעה כי עלינו לפעול למען שוויון, אך חולק על דעתם כי דרושה מהפכה ומאמין דווקא בגישה ההדרגתית, הוא יתויג מיידית על ידי הלצ"חים כ"גזען", "שונא נשים", "הומופוב" וכו', והם יתנפלו עליו בחלל הקיברנטי כאספסוף צמא דם. לעיתים לא צריך אפילו להביע חוסר הסכמה: מספיק שתשתמש בביטויים שאינם מספיק "פוליטיקלי קורקט" מבחינתם, או שתספר בדיחה על נושא שאינו ראוי, או שתתרועע עם אדם ימני בדעותיו, ואתה עלול להפוך מטרה להתנהגותם הבריונית. הלצ"חים ידועים לשמצה גם בשל התעלמותם מעובדות, בשל בורותם המשוועת בנושאים עליהם הם מדברים, בנוירויטיות שלהם לגבי כל דבר הגורם להם אי-נוחות, ובעיקר בפער המבדח בין האופן שבו הם תופסים את עצמם כאנשים מוסריים ונעלים ובין האופן שבו הם נראים לכל אחד אחר כאנשים נבזיים ומאוסים. כל עוד הם היו תחומים בטמבלר הם נחשבו בעיקר לבדיחה, אך בשנתיים האחרונות הם תוקפים גם מקומות אחרים ומתחילים להפוך למטרד רציני.
אחד המקומות מחוץ לטמבלר שבו הלצ"חים מוצאים דרך לבטא עצמם היא העיתונות המקוונת. בעוד העיתונות הישנה מצייתת לחוקים אתיים ומתחשבת בדעת הקהל, העיתונות המקוונת היא עולם אנרכי שבו כמעט הכל הולך. בין השנים 2009-2013 היה בכך יתרון, כי העיתונות המקוונת יכלה לחתור כך תחת נרטיבים מקובלים ולהביא לליברליזציה של התודעה בארה"ב, בעולם הערבי ובמקומות אחרים. אבל האנרכיה הזו מאפשרת גם לצורות מחשבה קיצוניות לשגשג ולהחדיר את הנרטיבים שלהן בלי צורך להתחשב בעובדות או בשיקולים אתיים אחרים, וכך השמאל הפוריטני הצליח לבסס עצמו ככוח תקשורתי. ברוב התחומים יש מספיק ערוצי תקשורתיים נגדיים שנותנים מענה לאידיאולוגיות שהלצ"חים מנסים לדחוף דרך ערוצי התקשורת שלהם, ולכן דעותיהם נותרות בשוליים. אבל יש תחום אחד שבו הם מצאו קרקע בתולית ונוחה להקים מאחזים ולתבוע שליטה, תחום שעדיין לא היו לו ערוצי תקשורת ממוסדים משלו. וכך, למר גורלו, עולם משחקי המחשב הפך למעבדת הניסיונות שלהם.
משחקי המחשב הם אחת מצורות האמנות החדשות ביותר, כה חדשה שעדיין לא פיתחנו תיאוריות כדי לפרש את מעשה האמנות שבה. הייחוד הגדול שלה לעומת צורות האמנות האחרות היא שכאן הצרכן נוטל חלק פעיל בסיפור ואינו רק בבחינת צופה, וזה פותח פתח לעשות דברים שאי אפשר לעשות במדיומים אחרים ולאפשרויות המלהיבות את הדמיון. אין פלא, אם כך, שהאמנות הזו מושכת אליה כרגע את הכוחות היצירתיים ביותר, ומתפתחת במהירות לכיוונים רבים. בחשיבה הליברלית, לאמנות יש כמה תפקידים עיקריים. ראשית, כמובן, עליה לרומם את רוחנו, לחבר אותנו אל הנשגב שבקיום האנושי. שנית, אמנות היא דרך לבטא את מה שאי אפשר להגיד במילים, וכך היא מרחיבה את תודעתנו ומגלה בה דברים חדשים. בשל כך, היא גם תורמת לקידומה של החברה האנושית, כי היא מלמדת אותנו על עצמנו ומסייעת לנו לארגן את החברה בהתאם. על האמנות לפיכך לא להירתע משום נושא, לחדור גם לפינות האפלות ביותר של האנושיות ולחשוף אותן לאור, כי בכך אנו לומדים כיצד להתמודד עימן. פוריטנים, לעומת זאת, חושבים על אמנות כעל כלי לחינוכם של הבריות. לצ"חים שכותבים ביקורות על משחקי מחשב לא ממש מתעניינים בשאלה אם המשחק מלהיב ומרומם את הרוח או אם הוא מעמת את השחקן עם טבעו האנושי באופן שיגרה אותו למחשבה עליו. אותם מעניין בעיקר אם המשחק מציית לעקרונות של צדק חברתי ומחנך את השחקן שהוא ינצח רק אם יפעל לאורם, ואם זה לא כך (ושום אמנות טובה אינה כזאת) הם מגנים אותו. לרוע המזל, בגלל שחשיבה ביקורתית אינטיליגנטית יותר על אמנות משחקי המחשב נמצאת עדיין בחיתוליה, הביקורת הפוריטנית היא ששולטת כרגע בעיתונות המקוונת העוסקת בנושא (זו אגב לא רק בעיה של משחקי המחשב. כל צורות האמנות, בתחילת דרכן, עברו שלב כזה).
האנשים המקדישים את חייהם לשחק משחקי מחשב מכונים גיימרים, והם אנשים מלאי אהבה ולהט לנושא. הם משקיעים עצמם במיתולוגיות של המשחקים השונים, מתחברים אל הדמויות, מייצרים קבוצות משחק ודיון, בונים עולמות שלמים סביב כל משחק. הם רוצים עיתונות שתהיה שותפה ללהט הזה, אך מה שהם מקבלים היא ביקורת פוריטנית דידקטית ומשעממת. גרוע מכך, הם מרגישים שמדובר על עיתונות מושחתת מעיקרה, המנצלת את היעדר האתיקה בעיתונות המקוונת כדי לפעול ממניעים זרים. זה לא רק שעיתונאי המשחקים מהסוג הלצ"חי משתמשים בכוחם כדי לדחוף משחקים שמתאימים לעקרונות הצדק החברתי שלהם - הגיימרים מרגישים כבר שנים שמאחורי הקלעים יש גם שיתופי פעולה, יחסים לא ראויים בין היוצרים ובין אלו הכותבים ביקורות עליהם. מאחר שעיתונות הגיימינג היא המקור ממנו שואבת התקשורת הממוסדת כאשר היא כותבת על משחקי מחשב, הגיימרים מרגישים שהסיאוב הזה גורם ליצירת תמונה מעוותת שלהם במדיה. הם דורשים שקיפות וציות לעקרונות של אתיקה תקשורתית, אך עיתונות הגיימינג תמיד התעלמה מדרישתם. ואז, באוגוסט 2014, העסק התפוצץ.
הכל התחיל מרשומת בלוג שכתב מפתח משחקים שבה הוא חשף כיצד חברתו, גם היא מפתחת משחקים, בגדה בו עם כמה גברים, ביניהם גם מבקר משחקים. הסיפור העסיסי הכיל את כל המרכיבים של סקנדל טוב, והסקנדל לא איחר לבוא. בשביל אלו שהאמינו בשחיתותה של העיתונות, זו הייתה ההוכחה אותה ביקשו, סיפור שבו מפתחת שוכבת עם עיתונאי כדי שיכתוב ביקורת טובה ויקדם את המשחק אותו פיתחה. אך כמו שקורה תמיד עם סיפורים כאלו, הדרישה הלגיטימית לבדוק את השחיתות נבלעה בהרבה דברים אחרים: תוספות בדויות לסיפור, דיסאינפורמציה, התקפות על הבוגדת, השתלחויות בכל הנשים ה"זונות", ועוד. ועדיין, זה יכול היה להיגמר שם, אם העיתונות הייתה מגיבה בצורה הראויה. אתרי עיתונות הגיימינג היו יכולים להתייחס לחלק הרציני בטענות נגדם, להבטיח לעשות בדק בית ולאמץ עקרונות אתיים, ולהניח את דעתם של קוראיהם הזועמים. במקום זאת, קרה מה שמכונה היום "ה-28 באוגוסט", היום שייזכר לדראון עולם בדברי ימיה של העיתונות המקוונת, היום שבו היא חשפה בעיניי הגיימרים את פרצופה האמיתי, היום שאחריו הכל השתנה. במקום להתייחס ברצינות לטענות, הלצ"חים נקטו בטקטיקה הרגילה שלהם: לטעון כי ההתקפות על המפתחת נובעות לא ממניעים עניניים אלא בשל היותה אישה, וכי הבעיה האמיתית נעוצה באופיים של תוקפיה. בתוך יומיים הופיעה סדרה של כתבות, בעיתונים שונים וכתובות בידי עיתונאים שונים, שבהן הם ציירו את דמותו של הגיימר כגבר לבן השונא נשים ומיעוטים המרגיש כאילו עולמו (עולם של משחקי מחשב המיועדים לגזענים ושוביניסטים) הולך ונלקח ממנו ולכן הוא משתלח כנגד מי שמייצג בעיניו את האשמים בכך. לפתע התחוור לגיימרים כי העיתונות שלהם, זו שאמורה לייצג את עולמם, בעצם מונעת מדעות קדומות ושנאה נגדם. וכאן התחיל מה שזכה לכינוי GamerGate.
וזה היה מכוער, כמיטב המסורת של מלחמות האינטרנט מאז מלחמת האזרחים של פורצ'אן ב-2009. ליבו של גיימרגייט היה עדיין הדרישה לאתיקה עיתונאית, אבל מהותו הייתה המאבק נגד הלצ"חים. זו הפעם הראשונה שקבוצה גדולה של אנשים קראה תגר על הלצ"חים, והאחרונים הגיבו בהתאם לאופיים. אנשים משני צידי המתרס זכו להטרדות בלתי פוסקות, לאיומי רצח ואונס ולכך שפרטיהם האישיים נחשפו ברבים (מה שמכונה doxxing). שני אירועים שאורגנו בידי קהילת גיימרגייט אולצו להתפנות בשל איום על פצצה שהונחה במקום, וכך גם הרצאה של מבקרת המשחקים הלצ"חית אניטה סארקיזיאן. למי שאינו מכיר את האינטרנט, נבהיר כי ההתנהגות הרעה רובה ככולה אינה מגיעה מן הקהילות של גיימרגייט או הלצ"חים, אלא מטרולים אנטי-סוציאליים אנונימיים שמנצלים את המהומה כדי לתת דרור לטבעם האלים. אבל שתי הקהילות הללו היו אחראיות לייצר את האווירה החומצית, וראויות בשל כך לגינוי. אך למרות שהאחריות הייתה על שני הצדדים באופן שווה ושני הצדדים גם סבלו באופן שווה מן ההתקפות, התקשורת הטילה את כל האחריות על גיימרגייט. לא רק העיתונות השמאלנית הפוריטנית המקוונת, אלא גם העיתונות המיינסטרימית שמאופיינת בגישה ליברלית קנתה באופן מוחלט את הנרטיב של עיתונות הגיימינג לפיו גיימרגייט הוא פשוט ביטוי של שנאה לנשים ומיעוטים. כל אירוע של התקפה על מישהו מקהילת הלצ"חים פומפם בתקשורת כהוכחה לטבעו האמיתי של גיימרגייט, ואילו ההתקפות על אנשי גיימרגייט לא זכו לכיסוי תקשורתי כלל. אנשי גיימרגייט, רובם שמאלנים מן הזן הליברלי, חזו בתדהמה כיצד גיבוריהם בתקשורת פונים נגדם, מאשימים אותם בדברים המנוגדים לחלוטין לאופיים ואמונותיהם, בעוד אתרי התקשורת היחידים התומכים בהם הם אתרים ימניים. רבים מהם חוו בעקבות זאת משבר זהות חריף.
אבל זה רק נתן להם מוטיבציה להמשיך, ולאט לאט המצב השתנה. הסיבה שהתקשורת דיווחה באופן שכה קיפח את גיימרגייט לא הייתה משום שהפוריטנים השתלטו עליה, אלא פשוט תוצאה של פער דורי. לאנשי התקשורת הממוסדת פשוט אין כל מושג במשחקי מחשב, תרבות הגיימרים ותרבות האינטרנט, ולכן הם קונים את מה שמספרים להם אלו הנתפסים בעיניהם כעיתונאים כמוהם. כמו נוער הרוק'נ'רול של שנות השישים, הגיימרגייטרים צריכים פשוט לייסד ערוצי תקשורת משלהם אם הם רוצים לקבל ייצוג. הקהילה החלה להצמיח כוכבי יוטיוב משלה - אינטלקטואלים, קומיקאים, מבקרי תרבות, מבקרי משחקים ועוד - שמובילים את הדיון המשלב את עולם משחקי המחשב עם הפוליטיקה והסוציולוגיה העכשווית. בהדרגה הם מתחילים לשכנע גם אנשים מן התקשורת הממסדית להאזין, ומאלצים את עיתונות הגיימינג לאמץ עקרונות אתיים.
כצופה מן הצד, הייתי נייטרלי בתחילה והטלתי את האשמה באופן שווה על כל הצדדים. אבל המשכתי לעקוב, ועכשיו, שנה אחרי, אפשר כבר לשפוט לגבי טבעו של כל צד. קהילת גיימרגייט פועלת לנקות עצמה מן האלמנטים השליליים של תחילת הדרך והתגלתה כתרבות המבוססת על כיף, יצירתיות, גילוי עצמי, חשיבה רציונלית וביקורתית, דיאלוג המבוסס על האזנה למגוון דעות, קבלת האחר והשונה, ומאבק לתיקון הממסד המושחת. קהילת הלצ"חים, מנגד, מוסיפה להיות מדמנה שורצת פיראנות ותרבות המבוססת על טינה, צדקנות, שלילת האחר, מנטליות עדרית, חשיבה אידיאלוגית המתעלמת מעובדות, צנזורה גורפת, ושנאה לכל ההנאות הארציות מלבד ההנאה בלהרוס את חייו של מישהו שאינו מסכים עם דעתם. הם אינם מנסים לתקן עצמם, אלא פועלים כדי למנוע מכל דעה מנוגדת לחדור לתודעתם ולגרום להם להטיל ספק בצדקתם (אחד המאפיינים הבולטים של הלצ"ח הוא חסימה מיידית של כל מי שמנסה להתווכח איתם בטוויטר). כל פעולותיהם מבוססות על האשליה שהם באמת ובתמים מדברים בשמם של המיעוטים המדוכאים, ושאלו הפועלים נגדם הם באמת ובתמים כולם גברים לבנים סטרייטים שרוצים לשמר את ההגמוניה שלהם. כאשר הם נתקלים במישהו מקהילת גיימרגייט שאינו תואם את הסטריאוטיפ הזה (והם כמובן רבים מספור) הלצ"חים נוטים לטעון כי זהו בעצם גבר לבן שמתחזה באינטרנט למישהו אחר, ואז חוסמים מיידית את אותו גיימרגייטר או אותה גיימרגייטרית המאיימים מעצם הווייתם על האשליה אותה טוו לעצמם. הם ממשיכים גם לספר לעצמם שמה שהם עושים יביא לשיפור עולם משחקי המחשב ולכך שהוא יהיה פתוח יותר לקהלים אחרים ולא מיועד רק לגברים לבנים. למעשה, אין בדל של ראיה לאושש את טענתם כי "יש דור חדש של גיימרים שמחליף את הדור הקודם המורכב מגברים גזענים, סקסיסטים והומופובים", אלא מה שקורה הוא אבולוציה טבעית שבה קהילת הגיימרים, הליברלית מטבעה, מתפתחת באופן אורגני והופכת מקהילה המורכבת ברובה מגברים לבנים לקהילה מגוונת יותר. כמובן שרוב רובם של הנשים והמיעוטים המשתייכים לקהילת הגיימרים פגועים מן הגישה האנטי-גיימרית של הלצ"חים ומתעבים אותם, כך שתרומתם של האחרונים לתהליך שווה לאפס ואף פחות מכך. בשנה האחרונה הלצ"חים, מונעים בידי צדקנותם ונפוחים מהזיות החשיבות העצמית שלהם, הרחיבו את תחום התקפותיהם גם לתחומים ממוסדים יותר ותקפו אנשי קולנוע, מוזיקאים, קומיקאים, מדענים ופוליטיקאים. הם מתחילים להיחשף בטבעם האמיתי לעולם שמחוץ לאינטרנט, ויותר ויותר אנשים בשמאל מתעוררים ומבינים כי מדובר בעצם באויב.
אתן רק דוגמה אחת שתמחיש את מה שתיארתי כאן. אחת הלצ"חיות המפורסמות ביותר היא אניטה סארקיזיאן, פמיניסטית מן הזן הפוריטני המתיימרת להיות מבקרת תרבות. ב-2012 סארקיזיאן הכריזה כי היא מתכוונת לעשות סדרת סרטונים ביוטיוב שתבקר את מקומן של נשים במשחקי המחשב, וביקשה מן הציבור מימון. הרבה גיימרים המעוניינים להפוך את עולם משחקי המחשב למזמין יותר עבור נשים, כולל כאלו המשתייכים עכשיו לקהילת גיימרגייט, קיבלו בשמחה את הרעיון ותרמו לה מכספם. אך כאשר אניטה החלה, באיטיות בלתי מוסברת, להוציא את הסרטונים שלה, התחוור לאותם גיימרים כי שום תועלת לא תצמח מהם. אניטה הפגינה היכרות שטחית מאוד עם הנושא, לא עשתה שום ניסיון להבין את נושא מחקרה ולחלץ מתוכו תיאוריות שיתאימו לו, ובעיקרון פשוט לקחה תיאוריות פמיניסטיות והשליכה אותן על עולם משחקי המחשב כמו סטודנטית לתואר ראשון במדעי החברה הכותבת לראשונה בחייה עבודת סמינר. היא התייחסה לגיימרים (להם היא קוראת לעיתים "צופים", עוד דוגמה לחוסר ההבנה המוחלט שלה במדיום) כאילו הם ילדים בני חמש שצריך לחנך אותם מהי התנהגות טובה ומהי התנהגות רעה, וטענה כי כל התנהגות טובה או רעה של דמות במשחק מייצרת התניות במוחם של ה"צופים" ומלמדת אותם להתנהג כך. כיאה לפוריטנית, היא גם חושבת שחשיפה ל"חטא" מובילה לחטאים אחרים, למשל שגירויים סקסיים מובילים אנשים להפוך לאנסים. הרבה ניסו לנהל עימה דיון דרך טוויטר והוציאו סרטונים ביוטיוב שביקרו את עבודתה בניסיון להתחיל דיאלוג, אך סארקיזיאן הגיבה בכך שהאשימה אותם כי הם תוקפים אותה רק בשל היותה אישה. כמובן שלא כל הביקורת עליה היא עניינית: כמו כל אחד אחר המעלה טענות שנויות במחלוקת באינטרנט אניטה גם סופגת הרבה נאצות ואיומים, אך בניגוד לאחרים המקבלים כי זה חלק מצער אך בלתי נמנע של פעילותם, היא עושה מזה עניין ומשחקת את הקורבן. כאשר גיימרגייט פרץ היא החלה לייחס את כל ההטרדות אותן היא סופגת לאנשי גיימרגייט למרות שבדיקה הראתה כי רובן ככולן מגיעות מגורמים אחרים, וגרוע מכך, היא החלה להסית נגד אלו המבקרים אותה ולצרור אותם בצרור אחד עם המטרידים. הנה דוגמה אחת, סרטון שהועלה בידי מישהו שדווקא אינו מזוהה עם גיימרגייט אבל הוא יוטיובר ידוע ופופולארי. אניטה טענה כי זהו סרטון שנאה, ודרשה מגוגל לשנמך את מעמדו במנוע החיפוש כדי שיהיה קשה יותר למצוא אותו. שיפטו בעצמכם אם מדובר על שנאה או על ביקורת עניינית אשר אניטה מנסה להשתיק.
בדיקה באינטרנט מעלה שכל מי שמשחקי מחשב יקרים לו, כולל גיימריות פמיניסטיות, בז לסארקיזיאן. כך שכמעט כל התמיכה לה היא זוכה מגיעה מקהילת הלצ"חים של טמבלר שלרובה לא אכפת ממשחקי מחשב. זה לא מפריע לה לשווק עצמה כ"מבקרת משחקים פופולארית" המדברת בשמם של הצרכנים נגד התעשייה, ולטעון כי היא מותקפת משום כך. והתקשורת הממוסדת, שכאמור אין לה מושג ירוק בתחום, קונה את זה. אניטה סארקיזיאן היא ממשיכת דרכן של נשים כמו אן קולטר ושרה פיילין, שלמדו כי הן יכולות להביע עמדות מטופשות ופוגעניות שיקנטרו ליברלים להגיב בזעם ואז לתאר עצמן כקורבנות רדיפה ולזכות באהדה ובממון. יש לנו רפלקס שגורם לנו לקום ולהגן על עלמה במצוקה, ונשים ציניות כמו קולטר, פיילין וסארקיזיאן מנצלות זאת כדי לקדם עצמן. ההבדל הוא שקולטר ופיילין נשענות על התקשורת הימנית כדי לעשות את קטע העלמה במצוקה שלהן, ואילו סארקיזיאן עושה זאת בעיתונות השמאל וחושפת אותה במערומיה. כל העסק מריח כמו תרמית, כאילו אניטה עושה זאת רק בשביל כסף. העובדה שהיא גוררת את הסדרה שלה על פני כל כך הרבה שנים נראית כמו דרך להישאר במוקד ולהמשיך לספוג נאצות, כי אז היא יכולה להמשיך לתאר עצמה כקורבן ולהמשיך לבקש תרומות או כסף בעבור הרצאות שבהן היא מתארת עצמה כלוחמת צדק דגולה. למעשה, היא מתנהגת לכל דבר ועניין כמו מה שבאינטרנט נהוג לכנות "הטרול הקניבל": טרול שמעמיד פני מטומטם גמור ביוטיוב וגורם בכך לטרולים אחרים לבוא ולתקוף אותו, וכך זוכה בצפיות ובפרסום. אם זה אכן כך, מדובר על אחד הטרולים הקניבלים היותר גאוניים שהיכרנו וכל הכבוד לה, אבל הדבר העצוב הוא שזה כנראה לא כך. ההיגיון של אניטה הוא היגיון פוריטני, והסרטון שלה על הסקיתית תואם לחלוטין להיגיון הזה. בהיגיון הפוריטני, כל המרכיבים של חיינו הם שליליים, וכאשר הכל שלילי הדבר החיובי ביותר הוא הלא-כלום. לפיכך, הגיבורה החיובית ביותר תהיה אכן לוח חלק. והעובדה שהשחקן לומד רק במהלך המשחק כי הגיבורה היא אישה, לאחר שהניח בתחילה כי היא גבר, לכאורה משחררת אותו מן ההתניה שלכאורה הוחדרה למוחו לחשוב שכל הגיבורים הם גברים. אניטה באמת ובתמים חושבת שכך מוחנו פועל, ומעריציה הלצ"חים באמת ובתמים חושבים שמה שהיא מייצגת הוא פמיניזם.
הלצ"חים עתידים ליפול, אבל השאלה היא איזה נזק הם יגרמו לפני כן לשמאל. הימין האמריקאי עבר דבר דומה בתחילה העשור, כאשר תנועת "מסיבת התה" הפוריטנית התמרדה נגד הממסד השמרני המתון. הממסד השמרני לא הבין את הסכנה, קידם את אנשי "מסיבת התה" ונתן להם לתפוס עמדות מפתח, ולבסוף הפסיד להם את השליטה על המפלגה הרפובליקנית. התוצאה היא שהימין האמריקאי ניכר את רוב העם, נתפס כתמהוני ואי-רציונלי, והפסיד במלחמת התרבות. הלצ"חים מאיימים להרוס כך את השמאל, אבל יש עדיין זמן לעצור אותם. גיימרגייט מהווה התעוררות בשמאל, הבנה של הסכנה. כמה מן האנשים המעורבים במאבק מדברים במונחים של "מלחמת האזרחים של השמאל" ונחושים לבעוט את הלצ"חים בחזרה לאחורי טמבלר, שימשיכו להיות קוץ שם אבל לא בשום מקום אחר.
ויש בו גם הזדמנות לימין. כמובן שלא רק שמאלנים משחקים משחקי מחשב, ויש גם הרבה ימנים המהווים חלק מגיימרגייט. יתרה מכך, המאבק מושך אליו גם אנשים מהימין המזהים כי טענותיהם של הגיימרגייטרים דומות מאוד לטענותיהם שלהם נגד השמאל. ההבדל הוא שאותם ימנים תמיד טעו לחשוב כי העמדות הפוריטניות הן העמדות בהן רוב השמאל מחזיק (טעות אופיינית: גם שמאלנים נוטים לטעות כך לגבי הימין) ואילו עתה הם נוכחים לדעת כי מדובר בעצם על מיעוט קולני. זה כבר מייצר דיאלוג בין שמאל וימין והם מוצאים שפה משותפת והבנה טובה יותר לעמדות הצד השני, וזה יכול להיות הדבר שיחבר את הימין האמריקאי מחדש לרוח הזמן. קהילת גיימרגייט מכילה כרגע הרבה מאוד עמדות שונות, חלקן סותרות זו את זו, ובסופו של דבר היא לא תוכל להכיל את כולן ותאלץ להתפרק. אך היא מכילה בתוכה גלעינים מהם יצמחו בעתיד פירות חיוביים אשר יפרו את החברה, התרבות והפוליטיקה.
איך כל זה מתקשר אלינו? ובכן, אנחנו הן מתעסקים עם העניין הזה הרבה יותר זמן מאשר הגיימרים. הלצ"חים הם אותם אנשים שהגיונם השמאלני גורם נזק לתהליך השלום כאן. אלו האנשים התופסים את המוסלמים כקורבן של המערב, מתארים את הטרור המוסלמי כהגנה עצמית, משתיקים כל ביקורת על מוסלמים ואיסלאם, רואים בישראל ישות אימפריאליסטית וטוענים כי שאיפתו של העם היהודי למדינה משלו היא גזענית וכי יש להחרים את ישראל עד שתוותר על זהותה הלאומית. והם תמיד אלו שעסקו יותר מכולם בסכסוך במזה"ת, והרעילו את השיח עליו במערב. כליברל ישראלי, ויתרתי כבר לפני שנים רבות על התקווה שנקבל סיוע כלשהו מן השמאל המערבי ותפסתי אותו כגורם מזיק ומעכב בדרך לפיתרון הסכסוך. אבל הגישה המאפיינת את אנשי גיימרגייט בכל פעם בה ראיתי אותם מדברים על המזה"ת היא גישה אחרת. אנשי השמאל של גיימרגייט ניחנים בגישה הביקורתית כלפי ישראל אך אוהדת ומבינה את המצב המסובך בתוכו היא פועלת, המתעבת לאומנות אך מכבדת זהות לאומית, וביחס למוסלמים אינה מונעת מאיסלאמופוביה אך עם זאת מטילה את האחריות למצבם העגום הנוכחי של המוסלמים על פעולותיהם שלהם ועל מסורת האיסלאם. מאז גיימרגייט, פתאום אני מרגיש תקווה לשינוי. אם הרוח של גיימרגייט תיתרגם לשינוי בשמאל האקדמי והפוליטי, אולי השמאל המערבי יפסיק סופסוף להיות חלק מן הבעיה במזה"ת ויהפוך לחלק מן הפיתרון.