כידוע, מתחוללת בימים אלו תחרות כתיבה על כתיבה בחסות בלוג הבית של תפוז, ויש לי כמה דברים לומר בנושא.
דבר ראשון - הידד! איזה כיף לחזור להיות מעודכנת על תחרויות ופעילויות נחמדות שמתרחשות בתפוז!
דבר שני - אני מתכוונת לקחת חלק בפעילות אבל מקווה שאני לא אזכה. זה רעיון נהדר לכתוב על משמעות הכתיבה בעיני, אבל אני לא מעוניינת לעשות את זה כדי לזכות בפרס. הכתיבה מבחינתי היא עצמה הפרס. אבל עוד נגיע לזה.
אז... הכל מתחיל מהשאלה למה התחלתי לכתוב. וזאת שאלה מצחיקה כי רבים עונים עליה בצורות שונות, אבל לרוב מצפים מיוצרים ואמנים לענות עליה בצורה מאוד מסויימת. "כדי לתת פורקן לנשמה", "כדי להנציח רעיונות", "כדי להעביר מסרים". כל זה טוב ויפה ואני מאוד מעריכה את מי שזאת משמעות הכתיבה בעיניו. אבל הסיבה שלי היא קצת יותר משעממת מזה. אני כותבת כדי לשכוח.
הבעיה שלי היא שמגיל מאוד צעיר, עולים לי מיליון רעיונות בשניה. זה נפלא מצד אחד כשאתה צעיר, ואין באמת דברים חשובים אחרים שצריכים לתפוס מקום חשוב בזיכרון שלך. אבל ככל שהתבגרתי הרעיונות התחילו להצטבר ולתפוס תאי זיכרון חשובים במוח שלי. בדומה למכשיר סמארטפון - הרגשתי איך אני מגיעה לתפוסת זיכרון מלאה, ואיך יהיה עלי לוותר על רעיונות ישנים בשביל לפנות מקום לרעיונות חדשים. בשלב הזה התחלתי לכתוב. ממש לכתוב. המון.
אני כותבת את כל מה שאני יכולה לשכוח, כדי להיזכר בו מאוחר יותר ולהמשיך מאותה הנקודה. אני כותבת טיוטות של רעיונות, מילים, לפעמים אפילו סתם מספרים ואותיות, שעשו לי משהו. אני כותבת בבלוג את הדחפים הרגעיים שיש לי, כדי שאוכל לשכוח מהם מאוחר יותר.
מבחינתי, הכתיבה היא הטיפקס של הראש שלי. אני כותבת ספרים על כל מה שהייתי רוצה להיות, ואני יודעת שאני לא יכולה (כי הייתי רוצה להיות כל כך הרבה דברים, שפשוט אין לי מספיק חיים בשביל כל זה). אני כותבת כדי לשכוח את התסכול ולהיזכר מאוחר יותר ברעיון המגניב של דמות שהיא כבר לא אני. אני מפנה מקום באופן קבוע בראש, כי תחלופת נתוני המחשבות שלי גבוהה הרבה יותר מדי מהממוצע.
מבחינתי כתיבה היא לא פורקן, היא בסך הכל הרחבת זיכרון. באר המחשבות הפרטית שלי, אם תרצו, שחייבת להיות נפרדת ממה שהראש שלי צריך לחיי היום יום הרגילים.
פעם כתבתי שיר בשם "מילים ארוכות" עם שניים מידידיי, ואחת מהשורות הראשונות בשיר היא "מה שנכתב - נמחק, ואין לי סיכוי". אני חושבת שזאת הדרך הטובה ביותר להגדיר את הצורך שלי בכתיבה - מה שנכתב, נמחק לי מהזיכרון, ואין לי שום סיכוי אחר להצליח לזכור ולעבד את כל מה שמעניין אותי.
***
אחרי שכתבתי את כל זה, כן ראוי להדגיש משהו נוסף. נכון, כתיבה היא בעיקר מחיקה מבחינתי. אבל היא כבר מזמן לא רק זה. כי נוסף על כתיבה לשם המחיקה, נוסף לי ממד נוסף של כתיבה יצירתית - שהוא התפתחות של הכתיבה הרגילה. מאחר ואני גם כותבת סיפורים, ספרים, שירים ואפילו כתבות - יש משמעות גדולה לבחירת המילים שאני כותבת.
בגלל זה אני לא אוהבת לכתוב טיוטות לסיפורים במחשב. כפי שציינתי, יש לי טיפקס רציני שם במוח שמוחק באופן כמעט מידי את מה שעובר אל הכתב. לפיכך, כשאני מנסה לעצב את הכתיבה שלי, לסגנן אותה לפי הטעם האישי שלי ולהפוך מלל טקסט סתמי לסיפור - יש משמעות למילים שאני בוחרת להשתמש בהן. הבעיה היא שלפעמים צריך לכתוב 15 גרסאות שונות של אותו הדבר, עד שמוצאים את השילוב המנצח. כשאני כותבת במחשב, נורא קל להתפתות למחוק את הגרסה הקודמת של המשפט. זה עדיין לא נוח לי לעבוד עם גרסאות של טיוטות על המחשב. ומה שנמחק מהכתב... אבד לנצח.
בקיצור: בשבילי כתיבה זה צ'יט - רמאות קטנה שלי את העולם. הכתיבה מאפשרת לי להשתמש בזיכרון גדול הרבה יותר ממה שהאבולוציה העניקה למוח שלי להשתמש בו.