ילדות

ילדות

נולדתי בעירק .אחרי שבעה ילדים. אהובה ומוגנת.

ואז חל המהפך . בדצמבר 50 מצאנו עצמינו במטוס לישראל.

הגענו  לשער עליה אחרי ריסוס בדי די טי.

[הרי  הגענו מכפרים נחשלים] , הועברנו במשאיות למחנה אוהלים .שנקרא אז מעברה .

מעברת קסטינה. שם התחילו חיים , אחרים, שונים .

שם התחילה הילדות  השניה שלי .

ילדות  מיוחדת של ילדה ישנה חדשה.

אחרי פחות מחודש ואני רק בת שמונה וחצי,  הייתי צריכה כבר להיפרד

מהורי, משפחתי ומהשפה היחידה שידעתי   ולעבור לבית של ממש.

בית זר לא מוכר לכמה חודשים. כך אמרו וכך היה.

רק שמהלך הזמן הזה. אולצתי גם להיפרד מהזהות שלי  מהדבר היחידי  שנשאר לי. השם שלי

חזרתי למעברה ילדה קצת אחרת .שם חדש זהות חדשה לא מוכרת

כאן התחיל הפיצול באישיות. אבל לא נגמר. לאחר חודשים מס  נשלחתי. כמו חבילה 

למוסד חרדי בירושלים. שם נלקחה ממני  עוד פיסת זהות.

שם נדרש ממני  להיות  בכלל מישהי אחרת. ילדה חרדית, נהיתי חרדתית.

לאחר כחודש נשלחנו [היינו שתיים מהמעברה] לחופש

 שתי ילדות בנות 9 לבד מירושלים למעברת קסטינה.

לשם לא חזרתי.

התחלתי להתערות, להשתלב עם ילדים אחרים בגילי ובמצבי ,

כולנו ילדי עולים, ילדי  מעברה עם כל המשתמע מכך.

הלכתי לבית ספר. למדתי קצת לדבר, לכתוב ולקרוא .

אני כבר בת עשר וחצי, ילדה גדולה ואז שוב להתנתק, להיפרד, לנדוד לנדוד

רק שהפעם כבר נשאלתי אם אני רוצה ללכת לקיבוץ.

אחרי הסבר קצר הגעתי למסקנה. שיותר גרוע לא יכול להיותף יש סיכוי לשיפורץ

אמרתי כן. לא טעיתי.

לא היה לי קל אבל התרגלתי ,

אלה היו השנים הכי יפות שלי .

היו לנו מורים מדהימים תומכים מבינים ואכפתיים.

הורים מאמצים שפתחו את ביתם ואת לבם אלינו באהבה רבה.

נשארתי שם עד הגיוס לצבא, כל אותו הזמן הייתי בקשר טוב עם הורי ומשפחתי .

אם כי כבר לא הייתי אותה ילדה  הייתי קצת אחרת.

אילה