כולנו רוצים לחזור להיות ילדים, הילדות היא קסם שלא נגמר, אומנם אנחנו מתבגרים אבל הזכרונות לעולם נשארים. תמיד אנחנו נזכרים בילדות שלנו, זה יכול להיות ריח מסויים של עוגה, כמו שאצלי עוגת תפוזים לעולם תזכיר לי ימי שישי. או שבא לי לקנות גרעיני חמנייה רק בשביל לקלות אותם בתנור וכל הריח יציף את הבית, כי אלו זכרונות ילדות שלי. חורף, שנות השמונים, יום שישי אחד, אמא שלי חזרה מהספר, אני ואחי משחקים בחדר שלנו, על שטיח החם, עושים תחרות לגו, אהבנו מאוד לשבת ביחד ולבנות מבנים מלגו, הכיף היה לסיים ולבוא להורים ולהראות להם את היצירות שלנו. אמא שלי בנתיים מכינה עוגת תפוזים, ומכניסה גם את הגרעינים לתנור, הרדיאטור בבית דלוק, הבית חם וגם הלב. עד היום אני נזכרת בזה, זה היה כיף אדיר, אחר כך כולנו יושבים מול הטלוויזיה לראות את הסרט הערבי. לפני חודש ציינו כולנו את יום בחזרה לעתיד, היום שבו בסרט הם הגיעו לתאריך 21 לאוקטובר 2015, הלוואי ויכולתי לחזור לאותם ימים, לתקופת הילדות שלי, בכדי שאני אוכל לראות את עצמי בתור ילדה, זה נראה לי ממש מגניב.
אגב חלק גדול של אנשים מביאים ילדים לא רק בשביל ההמשכיות, לא רק כי הם אוהבים ילדים, אלא גם בכדי שיוכלו לחוות שוב את הילדות. כן, הילדים שלנו זאת ההזדמנות שלנו לחזור להיות שוב ילדים. זאת האפשרות להיכנס לחנות צעצועים ולרכוש צעצועים שלמען האמת הם לא בדיוק לגילנו. אני זוכרת שלפני שנכנסתי להריון, נכנסנו יום אחד אני ובעלי ולחנות צעצועים, עמדנו ליד הצעצועים לתינוקות והיה שם צעצוע שהלהיב אותי, מין צעצוע אמבטייה שהצחיק אותנו בטירוף, מין צב כזה ששר ועושה קולות ביעבוע במים, כמו כשמגרגרים מים. בכלל, הילד, הרבה פעמים, הוא תיקון הילדות שלנו. אני כל כך רציתי בן, כי בעלי הוא בן יחיד, לא ילד יחיד אבל הוא בן יחיד, הממשיך בשושלת, השם שלו הוא השם האחרון, לכן רציתי שההריון הראשון יהיה בן, הצלחתי. לצערי הרב, הרצון לקבל בת התפקשש ונגדע, לו הייתה לי בת הייתי מגשימה דרכה חלום קטן אחד, לקנות בית ברביות ענקי, כן, כשהייתי קטנה אומנם היו לי המון ברביות אבל לא היה לי בית בובות. הייתה לי חברה שלה כן היה בית ברביות, ותמיד קינאתי בה. היום זה כבר מאוחר מדי. היה פרק בחברים שבו מוניקה קיבלה בית בובות מדהים, ויקטוריאני, זה היה מדהים, היא ישבה לשחק ונהנתה מאוד, וכן אני מוכרחה לומר שגם אני רציתי בדיוק אחד כזה, זה היה בית מושלם.
מה שאני לומדת מהילדות שלי, זה גם איך להתנהג עם הילד שלי. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה, ימי שישי היו בשביל ההורים שלי ימי יציאות, אמא שלי בימי שישי הייתה הולכת לספר לצבוע את השיער, או לעשות פן או שניהם ביחד. אחרי הצהריים והערב היו מוקדשים לנו המשפחה, צופים בטלוויזיה, אחר כך קידוש שזה היה הכי כיף, אבל אז מגיע הרגע ההוא. אמא שלי מתחילה להתארגן, מתאפרת, מתבשמת, אבא שלי מתארגן, מגהץ, מזמינים בייביסיטר, או קרוב משפחה שישמור עלינו. אז התחיל הטקס הקבוע שלי, ההצגות, אני תמיד עשיתי הצגות לאמא שלי כשהיא רצתה לצאת, תמיד זה היה אמא, כואבת לי הבטן, אמא אני לא מרגישה טוב, כשבבטן באמת כואב, אבל לא כאב אמיתי אלא נפשי, פחד נטישה. אמא שלי תמיד ידעה שזאת הצגה, לכן זה לא עניין אותה, אני גאה בה על כך, על זה שהיא לא נכנעה לגחמות שלי, אלא יצאה עם אבא שלי. אמא שלי היא לביאה אמיתית, ממנה אני שואבת את כל הכוחות שלי, ממנה למדתי איך להתנהג עם ילדים. למשל היא תמיד גרמה לנו לאסוף את כל הצעצועים בשניות, בלי צעקות, בלי מריבות, ואפילו נהננו מזה, זאת שיטת התחרות, היא גרמה לנו לרצות לאסוף את הצעצועים בכך שהיא אמרה בואו נראה מי זוכה, מי אוסף הכי מהר את הצעצועים.
כיום כשאני אמא אני משתדלת ללמד את הילד שלי ערכים, אני לא נכנעת לגחמות שלו, בדיוק כמו אמא שלי. כמו למשל כשהוא רוצה משהו לרוב הוא קודם יצעק "אמא, מים!!" או "אמא, מיץ!!" כאילו שאני עובדת אצלו. הנה רק אתמול המטפלת שלי המקסימה, הכינה לו מיץ, הוא שקוע בטלוויזיה, במקום לומר לה תודה הוא מסמן לה לשים על השולחן כשהוא מכה על השולחן, דבר כזה לא מקובל אצלי, אמרתי לו, ככה אנחנו מתנהגים? מה אנחנו אומרים, אז הוא אמר לה תודה. יש לו המון קטעים כאלה כשהוא רוצה משהו זה יהיה כאן ועכשיו, לכן אני תמיד מקפידה לעצור אותו, לומר לו איך אנחנו מבקשים? אז הוא ישר נעצר והוא מתחיל לומר "אפשר בבקשה לקבל את....", אני מקפידה על כך בעיקר כי אני לא סובלת שילדים חושבים שכולם עובדים בשבילם. אני רוצה שהוא יבין שככה לא מתנהגים, אתה לא המלך או הבוס ואנחנו לא המשרתים שלך. אגב המלצה שלי, לכל מי שיש ילד, אחיין ואתם רוצים לרכוש עבורם מתנה, תקנו את הספר המקסים "לרעות יש כבר סבלנות" מאת דודי גרין, זה ספר אדיר, מלמד את הילד לחכות בסבלנות, אצלנו כשאין לו סבלנות אני ישר מזכירה לו את רעות, ומיד הוא מתאזר בסבלנות.
