בפינת הרחוב.
חברה צריכה לאסוף אותי ויחד ניסע לאיזו השתלמות.
פעם בשבוע, בערב, אני ממתינה באותה פינה לאותה חברה.
כשהיא מגיעה אני נכנסת לרכב שלה, חיבוק קצר ואנחנו מפליגות לדרכנו. מקץ שלוש שעות היא מחזירה אותי לאותה נקודה בה ממתין הרכב שלי.
ככה כבר שבוע - שבועיים - שלושה ועוד היד נטויה.
ממתינה.
פינת הרחוב.
שלוש שעות.
נכנסת לרכב.
יש גם פגישות תמימות.
(אחר כך, ברגע של געגוע, אני מסלקת הצידה את ההגיון ומציצה בתמונה של איש אהוב).