אתמול ירדתי בתחנת רכבת עזריאלי אחרי עוד יום עבודה מתיש. התחלתי ללכת ברגל לכיוון הבית שלי, מתלבטת אם להתפנק לי במתחם שרונה או לא. היה קריר, טפטף לפרקים, והתנדנדתי בהחלטה. מחד
רעבה מאידך עייפה, רטובה ומסמורטטת,כמה קשה לי להחליט במצב כזה...
פתאום ראיתי זוג אופניים חשמליים שעל הכידון שלהם היתה תלויה
שקית יוקרתית לא גדולה אך מושכת אש. השקית היתה בצבעי שחור ולבן מעוצבת בכישרון והלוגו שלה נשא חן בעיני מאד... הצצתי פנימה וראיתי בתוכה קופסא ארוזה לתפארת, יפה לא פחות מהשקית
המרשימה. היה לי ברור שמונח בתוכה תכשיט יוקרתי מאד.
איזה פיתוי גדול...בא לי לגנוב...אני? איך זה קרה? ומה עם המוסר שלי? אההה...אולי כמו שאומרים: ברומא תהיה רומאי...ובישראלי תהיה ישראלי...? התחלתי להקשות: זו מציאה או גניבה? ומי ידע? ולמה
אכפת לי כל כך? ממנו? ממני?
ממש נורא! הזדעדעתי מעצמי שלא הכרתי. אבל....ידעתי שאם אני לא אקח מישהו אחר יקח בכל זאת,מקום ציבורי, המון עוברים ושבים...
החלטתי לעמוד במשמרת ולחכות עד שבעל המתנה יזכר כי היא חסרה לו, ויבוא בריצה לחפש ולאסוף אותה.
עמדתי...ועמדתי...וחשבתי לי: אולי זו מצלמה נסתרת? נו, שיבואו כבר...
ואולי בכל זאת אקח? לא...למרות הפיתוי הגדול, לא, ממש לא. עמדתי, ושמרתי, עייפה ורטובה ונאדה.
איש לא הגיע ואחרי זמן שנמשך עבורי כנצח, ויתרתי והלכתי לי. מאוכזבת מהמצב, מעצמי, ובכלל, נותרתי מקווה שלמרות הכל, המתנה לא נלקחה והרוכש אותה לא אכל את הלב בסופו של ערב.
היום בבוקר חשבתי לי: למה לא התקשרתי לחנות בה היא נרכשה? בשביל מה יש לנו את גוגל ידידנו?
קמתי רעננה, והמחשבה היתה בהתאמה ורק תחושת החמיצות והאכזבה נותרה זהה. אני מרגישה כי נטשתי את המשמרת ופישלתי, נו, טוב, בקטנה. די, כמה בנאדם יכול לקחת על עצמו?
ותודה על כיבוש היצר, בכל זאת, מודה, זה לא היה קל.
נו, טוב, בקטנה.