שלום חברי,
לא פעם יוצא לי לחשוב וזה קורה בד"כ בלילה כשאני מאד רוצה לישון אבל
למוח יש תכניות משלו, מה היה קורה לו יכולנו לרחף בזמן, מההווה לעבר או
לעתיד. לפעמים אני שומעת אנשים שאומרים : " אהה, לו הייתי עכשיו בו 18 ",
ואז אני חושבת : OK, מה היית עושה ? נוסע לטרק הגדול בנפאל ? יוצא להרוויח
כסף באימון לוחמים בסודן או בגאנה ?, לצוד כרישים בים-סוף ? לגדל קוקו ארוך
עד הישבן ? לקעקע את כל הגוף בנוסחאות מתמטיות ? ( שזה רעיון לא רע למי שממש
מתעקש לקעקע את עצמו למוות ויודע משהו במתמטיקה) 
ומצאתי את עצמי אומרת לא פעם ולא פעמיים בשנים האחרונות : הלוואי שהייתי "זקנה"
בחודשיים. זה קורה בד"כ ביום קיץ חם ולח , ואז אני מאד רוצה להרגיש חורף, או בזמן
מלחמת צוק איתן, רציתי לא פעם להיות זקנה בכמה חודשים.
האם הייתי רוצה לחזור לימי ילדותי ?
אולי, כי לא היו לי דאגות, ואפילו המחסור לא הפריע לי, כי בבית היה חם ונעים,
היה אוכל לשובע, אוכל פשוט אבל במידה מספקת, בגדים שאמא שלי תפרה לנו
מבגדים ישנים אבל הם היו כל כך יפים - אמא שלי היתה סטייליסטית ומעצבת
מחוננת, ובגדי היו תמיד מיוחדים ומקושטים ברקמה שעשתה בעבודת נמלים בלילות
אבל סבלנו מאד מאד מהצקות אכזריות של שכנים חילוניים שנהנו לשפוך חול
מהעציצים על צמותי החפופות בעודי ממתינה לאבא שיצא מהבית ונלך בליל שבת
לבית הכנסת. אז לא, לא הייתי חוזרת חזרה לילדות.
אולי לגיל הנעורים ?
לא בטוח כי למרות שכבר גרתי בבני ברק ושם לא הציקו לי בליל שבת, אבל כבר אז כנערה
צעירה לא יכולתי לסבול את תחושת המחנק ו"הגטו" , ואת החוסר באסתטיקה שתמיד
היתה לי מאד חשובה . הרחובות לא היו נקיים מספיק, חלונות הראווה היו מגובבים 
ולא מעוצבים כמו ברמת-גן השכנה, וטיול בדיזנגוף היה עבורי כמו טיול לחו"ל. למזלי
אבא שלי אהב כמוני לראות יופי ולפעמים היינו נוסעים לתל-אביב, לראות חלונות ראווה,
לטייל במוזיאון ולעיתים נדירות לשתות קפה בבית קפה צנוע ולהתבונן בעוברים ושבים.
לא הרחקנו לכת עד כדי לשבת בקפה "רוול" היפה (אז !) לזה לא היה תקציב.
אהבתי לנסוע עם אמא שלי ל"שוק הכרמל" 
ולשוטט בין דוכני הירק והפרי הצבעוניים, ריחניים ו... מאד קולניים. כל כך אהבתי ועודני אוהבת
שווקים רק קולניות הרוכלים מפריעה לי גם היום. אז גם לשנות הנעורים עם כל הרגעים היפים
שהיו בהם, לא הייתי חוזרת.
לחזור לימים שבהם הייתי אשה צעירה? (נישאתי בגיל מאד צעיר וכבר כתבתי על כך ) שבהם
למרות האושר בבית והתינוק המקסים שלי היו גם ענני דאגה קיומית, פתאום התחלתי להבין
שנישואים זה גם הרבה חובות : משפחתיות ולא תמיד נעימות, כלכליות וגם הן לא נעימות,
והתמודדות עם בעיות שעד אז אפילו לא ידעתי שהן קיימות. היו ימים רבים של שמחה וצחוק,
אבל גם ימים של חיפוש העצמי וזה לא היה מאד קל. טוב, אז גם לשם לא הייתי חוזרת.
אז לאן כן ?
אני יודעת שחלקכם תרימו גבה ותאמרו :"נאיבית זאת !" אבל הייתי חוזרת לימים שבהם
העולם היה הרבה יותר ברור וחד-משמעי. היו גבולות ברורים בין יחיד למשפחה, בין גבר
לאשה, בין עובד למעביד, בין דתי ל"חופשי" (זה היה אז המונח למי שאינו דתי), בין מפא"י
ל"חרות", בין שקר לאמת ובין נאמנות ובגידה. נכון, גם אז היו תופעות שליליות , הן לא
הומצאו במאה ה-21. אבל הגבולות היו הרבה יותר ברורים והקלו במידה רבה על החיים.
לאלו שקשה היה עם המסגרת והגבולות - הללו פרצו את הדרך. תחילה לאט ומעט ואח"כ
מהר ובכח רב. לימים ההם אני מתגעגעת.
לימי התום שבהם ידעתי את מקומי, שבטחתי באנשים, שלא הסתגרתי מאחורי מנעולי כספת,
והרעש לא היה כל כך דומיננטי כמו היום.
אבל אולי הדבר הכי נפלא הוא שאפשר לפנטז ולדלג בין תקופות מבלי לשנות דבר. ארצה -
אהיה ילדה זהובת צמות וצחקנית, ארצה אהיה אשה צעירה וחתיכה עם מיני נועז (שנות ה-60),
או קשישונת טכנופובית שממתינה בסבלנות למישהו שיראה לה איך עושים משהו ליד המחשב.
לא אתחייב לכלום, לא באמת ישתנה בי משהו.
ועד אז - היו שלום, חיו חיים רגועים ושמחים והעיקר שימרו על הבריאות.