למה לא דיברת קודם?

אתמול חל יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים
ספר הפרצוף מלא בסיפורי נשים שמנסות להסביר "שאחת לאחת" זאת לא סתם סיסמא. אין אישה שלא חוותה אלימות לפחות פעם בחייה כי אין אישה שלא הוטרדה מינית לפחות פעם בחייה.

הנושא מתחדד עוד יותר על רקע "פרשיית" רחלי רוטנר וינון מגע.
תקציר למי שלא חי במדינה בזאת. רחלי רוטנר האשימה את ינון מגל קבל עם ופייסבוק בזה שהוא לא רק דיבר איתה על אבריה "המוצנעים" הוא גם דן עליהם ועל מה שהיה עושה בהם ארוכות עם חבריו למשרד. ינון מגל הודה כי אמת דיברה  - ועדין קירות הפייסבוק מלאים בהכפשות - כלפי רוטנר כמובן - כאשר הטענה העיקרית היא - למה שתקה עד עכשיו?

ואני שואלת את עצמי - איך מצופה מאיתנו להתגונן, להתריע, להשמיע קולנו אם בסוף מעשה האשמה תתגלגל אלינו?
למה שלא נמשיך לקבור את עצמנו מבושה, לאכול את הלב, להסתובב עם טראומות? הכל טוב יותר מאשר למצוא את עצמך עולה על מוקד ב"כיכר הקיר"

למה היא שתקה?
כי שנים שהם אומרים לנו - תעשי לעצמך טובה - ושתקי! 
אז אנחנו שותקות!

התמזל מזלי לגדול בבית של אמא שלא יודעת לשים צנזורה על פיה.

המלכה האם - היא אשה בלי מערכת סינון - תמיד היתה. כילדה לא פעם מצאתי את עצמי מתפדחת עמוקות, כשדברה עלי עם חבריה או עם בני משפחתה, גרוע מזה שדברה עם החברים שלי, אבל הכי התפדחתי שהיתה מדברת איתי על דברים בעלי אופי... מיני... ומכיוון שאין לה מסננת שמעתי ממנה הכל... אבל ממש הכל.

על הרופא שהיה מאזין לריאות ללא תיווך סטטוסקופ, כי מי צריך סטטוסקופ שיש כאלה אוזניים משובחות ומצע נעים לחפון את הראש.

על בעל המתפרה שהשתמש בה כמודל כשהוא נוגע איפה שהוא רק יכול תוך כדי.

על מתחכך האוטובוס שפלט לה על השמלה האדומה וכמה נבהלה, ואיך הגיעה הביתה בוכיה, וגברת קטריבס השכנה, לקחה אותה אליה, נגבה לה את הדמעות  וכבסה לה את השמלה כדי שאמא שלה (סבתא שלי) חס וחלילה לא תדע.

על הנגיעות החיכוכים והמרפקים שעפו לכל עבר "בטעות" על רחבת הריקודים .

על היציאה ההיא למועדון שעל הים, כשאחד מהחברים של אחיה הציע לה לעשות סיבוב על החוף ותקף אותה - זה יכול היה להסתיים באונס אלמלא אחת הבנות קלטה מלמעלה מה קורה וכולם רצו למטה - רגע... חכו עד שתשמעו מה היתה הסיבה שלגבר אסור היה לתקוף אישה בשנות החמישים... רק כי היא בתולה. כנראה "בחורות שנותנות" היו בופה לכל דורש.

מה שהכי הטריף אותי בסיפורים של אמא ואלה רק מעטים מבינהם, שלמרות שידעה שהיא לא יזמה שום דבר מכל זה - היא תמיד נתנה לתוקפים הקלות על מעשיהם.

ד"ר כהן היה רופא זקן, אלה היו השיטות אז.
מושון? כולן ידעו שיש לו ידים ארוכות והוא אוהב לגעת, גם מרים אשתו ידעה ולא אמרה כלום - ברור שלא אמרתי כלום? אם הוא היה מפטר אותי מה היינו אוכלים?
אהה כן... ולא לשכוח את המשפטים נוסח אסור היה לי לעלות לאוטובוס בשעה כזאת. או ... אני כל כך אהבתי לרקוד  שלפעמים שכחתי לשמור על עצמי - וכמובן למה הייתי צריכה בכלל לרדת איתו לחוף? - ועוד, ועוד, ועוד...

כל הסיפורים האלה נחרטו על לוח ליבי ומכיוון שהייתי טום בוי ושטופה בקריאה  מהר מאוד עברתי לתכנן נקמות בסגנון: מה הייתי עושה אם הייתי שם - אחר כך עברתי לתכנון תוכניות של מה אני אעשה אם זה יקרה לי.  .... ואני בת - אז זה קרה לי ויותר מפעם אחת - כדי לא לחפור מחקתי לפחות חמש פסקאות כאן והשארתי אחת מייצגת שנמחקה לי מהזיכרון עד עצם כתיבת מילים האלה.

כשהייתי בת 12 הלכנו כל השכונה לבריכת בית צ'רנר, אני עטויית ביקיני הרגשתי שכולם מסתכלים בי, עד שהבנתי שמישהו באמת מסתכל בי. נער בן גילי ניגש אלי בהססנות  והציע לי להצטרף אליו ואל חבריו למשחק כדור מים - ואני (טום בוי כבר אמרתי) הצטרפתי בשמחה - תוך כדי משחק הרגשתי יד שחופנת לי את הציצי ומוחצת. את הסטירה שהוא חטף כל הבריכה שמעה. אני לעומת זאת שמעתי רק את דמי הגועש וראיתי את העיניים המבוהלות של אמא אז ליד הים.

כל המניפסט הזה למה?
לא, ממש לא כדי להשוויץ גם לא להראות שאפשר גם אחרת.
כל המניפסט הזה נועד להראות מה קורה כאשר קשר השתיקה נשבר.
כאשר את גדלה לתוך מציאות שבה נאמר לך מפורשות... כן נשים מוטרדות מינית כל הזמן. כאשר את מפנימה כי האשמה היא לא בך -  זה נעשה בסדר גמור להשמיע קול, להגיב, לבקש עזרה - כן גם להכניס סטירה.

בנות בבקשה

דברו, ספרו, שתפו, נטרלו את עצמכן ממשתיק הקול של הבושה - לפעמים צריך להסביר את המובן מאליו - שלא משנה אם מדובר בפגיעה מילולית או פיזית היא תמיד כרוכה בבושה, בכאב ובסבל של הקורבן.

אנחנו חייבות לשנן לבנותנו ולבנות בנותינו שזה אף פעם לא בגללן - ולא פחות חשוב והגדתם לבניכם שגופה של אישה, הוא שלה בלבד ואין לך מה לעשות שם אלא אם היא בוחרת בך ואומרת מפורשות שגופה עניינך .

שווה לשמוע את ההקדמה לשיר

נ.ב

לגברים נשואים שמטרידים נשים ומייללים על שיימינג -  בחייאת - קחו אחריות.
אם אתם בוחרים להתנהל כבבונים - קחו בחשבון שיום אחד תחליקו על קליפת הבננה ותחטפו ישר בפנים.