מחושך לאור - הכי חשוך לפני עלות השחר

החיים שלנו מביאים אותנו לעיתים לחושך, ולעיתים לאור. אז בחיי היו רגעים גם מכאן וגם מכאן, והיו רגעים שהפכו מחושך אל אור. כשהייתי קטנה, בעיקר כשהייתי רגע לפני מעבר מסויים, אז זה הצטייר כחושך, כמו אותו מעבר דירה, כי כשאת גדלה עד גיל 10 בשכונה מסויימת, ששם גדלת עם כל החברים מהגן, קרובי המשפחה שלי, אז את רגילה לאנשים מסויימים, יש לך את המסורת המסויימת שלך, אבל אז לוקחים את כל זה ומעבירים אותך מקום. אז עברתי בגיל 10 וחצי לעיר חדשה, הגעתי לכיתה חדשה, ששם כולם מגובשים, אז לתקופה מסויימת, עד שהתרגלתי, הכל היה נראה כאילו בחושך ולא באור. אבל ילדים אתם יודעים מתרגלים יחסית מהר, אז נכון שלי לקח קצת זמן, אבל התרגלתי. אחר כך, כשהייתי בתקופת המעבר בין יסודי לתיכון, אז זה נראה לי דרמטי מאוד, כי כשאת ילדה, את ביסודי, הכל מוקף דיי בצמר גפן, אבל תיכון נראה לך גדול מדי. אבל אלו רגעי חושך קטנים לעומת הרגעים האמיתיים שעברתי אחר כך, רגעים שלא ידעתי שקיימים בכלל.

היו לי רגעי חושך, שאחר כך הפכתי אותם לאור, הרגעים האלה, כשאתה נמצא בתוכם הם לא רק נראים כמו חושך מוחלט, אלא פשוט עלטה. הרגע הכי חשוך שהיה לי בחיים, זה תקופת טיפולי הפוריות, אז הרגשתי הכי בתחתית. התחתנו בשנת 2005, כמו כל זוג צעיר, רצינו לחכות מעט בכדי להרגיש את חיי הנישואים לפני שאנחנו נכנסים לכל מיני חובות, כי בכל זאת, עד כמה שרציתי ילד, רציתי מעט חופש. זמן עובר, עוד חודש ועוד חודש, שנה עברה וכלום. הלכנו לרופא, ואז קיבלנו את הבשורה המרה, אנחנו נצטרך טיפולים. בהתחלה התבדחתי על הנושא, כי לא רציתי להכנס לתוך העצב, אבל כשראיתי כשלוקח זמן, הבנתי שיש כאן בעיה. לאט לאט החושך נכנס ועטף הכל, הבכי הכניס את החושך אל תוך הלב. לאט לאט העלטה נכנסה אל תוך הלב ולתוך הבית, אבל אז הגיע הרגע ההוא שהחליף את החושך באור אדיר, כמו שהשיר אומר "אור גדול מאיר הכל", התקבלה תשובה חיובית, זה היה בדיוק בדצמבר, אני חושבת שזה היה גם לפני חנוכה, את התשובה קיבלתי בראשון לדצמבר, ובאחד עשרה לדצמבר חגגנו את חג החנוכה. זה היה הנס שלי באותה השנה, אני בהריון. הרגשתי שזכיתי בפרס של החיים, היום בדיעבד אני יודעת שבהחלט זכיתי בפרס החיים. יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, החושך אט אט נעלם לאיטו, והאור נכנס והאיר את כולי. כמובן שכל הזמן דאגתי להריון, פחדתי משיבושים, לכן ביקרתי המון במוקד נשים, בכדי שלא יקרה לי כלום, שלא יקרה כלום למתוק שלי שצומח לו לאיטו בבטן.

הרגע ההוא ששינה לי את החיים, שהפיג לחלוטין את החושך, היה רגע הלידה. הנה סוף סוף אני אמא, סוף סוף גם אני אוכל להשוויץ בתמונות של הילד שלי, סוף סוף גם אני אספר על הפנינים של הבן שלי. נהנתי מהרגע הזה, התרגשתי, אבל אז הגיע עוד רגע שהכניס אותי שוב לחושך, למרות כל האהבה שלי, למרות שחיכיתי לזה, הגיע רגע שלא חיכיתי לו בכלל, דיכאון לאחר לידה. לא ידעתי שגם אם את מחכה שנים לילד, שגם אם את רוצה מאוד מאוד ילד, זה עדיין לא אומר שלא תהיי בדיכאון. כי כשאת יוצאת מבית החולים, את ובן זוגך והילד שלכם, את מרגישה כאילו גנבת אותו מבית החולים, שזה לא שלך. למעשה את מרגישה, איפה כאן ספר ההוראות? הרי לכל דבר בעולם יש ספר הוראות, אבל איפה ספר ההוראות שלו? לאט לאט התחלתי להרגיש מוזר, בזמן שכולן מספרות כמה הן מאוהבות בילד שלהן, אני רק רציתי להתחבא, כשהוא בכה, ולא ידעתי מה הוא רוצה, צעקתי עליו. זה רגע שהכניס אותי לחושך, מה גם שהתביישתי בעצמי, לא הבנתי מה קורה לי, איך ייתכן שאני שרציתי עד מאוד את המתוק הזה, אני בדיכאון? אבל לאט לאט ההורמונים נעלמו, הדיכאון נעלם, ואני התאהבתי במתוק שלי.

אבל עכשיו אני מגיעה לרגע החושך הכי גדול שאני עד היום חווה, מחלת הסרטן. עוד לא הצלחתי להתרגל לתואר אמא, הפילו עליי את הדבר הכי חשוך, באמת שנעצבתי. זה התחיל קצת בקיץ, התחלתי להרגיש מוזר, הרגל מדי פעם כואבת, אבל חשבתי שזה עומס של כל היום. אבל אז הגיע חודש ספטמבר, ואז לא יכולתי ללכת, ואני נמצאת בתוך כלא, כלא ושמו בית. לא יכולתי לזוז לרגע, בקושי מהמיטה הצלחתי לקום, לא הבנתי איך זה קרה לי. הלכתי לאורטופד אחד שלא התיחס יותר מדי ושלח אותי לפיזיותרפיה, אבל הגעתי אחר כך למלאך שלי, לרופא שגילה לי הכל, הוא גילה לי שאני למעשה חולה בסרטן. בהתחלה זה לא נאמר במפורש, הוא שלח אותי לבית החולים, אושפזתי במשך כמעט שלושה שבועות, עברתי המון בדיקות, ואז שלחו רופא שהסביר לי בנועם, שאני חולה בסרטן. זה היה רגע מטורף, ברגע אחד החושך נפל עליי, עלטה מוחלטת. הרגשתי כאילו עולמי חרב עליי, רק עכשיו התרגלתי לתואר אמא, איך קרה שאני חולה בסרטן, מה קורה פה? אבל כאן החלטתי שחושך לא יהיה חלק מחיי. כאן החלטתי שבחיי יהיה רק אור, רק ככה נלחמים בחושך, בעזרת האור. החלטתי שאם יש לי ימים רעים, אני כותבת כאן בבלוג, מוציאה את כל החושך על המקלדת, וזהו. אני בעיקר אוהבת לצאת כשאני מרגישה למטה, מארגנת חברות, או את בנות המשפחה, ואנחנו יוצאות לעשות כיף חיים. בעזרת אופטימיות אני נלחמת בחושך, כי אני מעדיפה אור, שונאת חושך. אגב, מה ההגדרה שלכם לבין חושך לאור?

Image may be NSFW.
Clik here to view.