הבלוגיה הכריזה על תחרות כתיבה בנושא "מחושך לאור". כשהפרס הראשון קופסת סופגניות של רולדין.
נו באמת - זה נראה לכם הוגן זה? כאילו לנפנף לי מול העיניים בקופסא של סופגניות ולצפות שאני אעמוד בזה? - ?Haven't the Jewish people suffered enough
נכון, חנוכה הוא חג הגבורה - אבל אם הייתי גיבורה בכל מה שנוגע לאוכל היו קוראים לי קיית מוס ולא קליספרה.
אכן חושך לאור הוא נושא ראוי ואקטואלי בעיקר בחג האורים, ואתם זוכרים שזה מגש סופגניות שעומד פה על הפרק. אז נרתמתי למשימה. חבשתי את כובע המחשבות - סתם אין לי כזה אבל זה נשמע ספרותי שכזה - וניסיתי להעלות מעברי הקודח כל חוויה שדומה/מתאימה להגדרה הנ"ל.
אך אויה:
לא זכיתי באור מן ההפקר, מה אור - אפילו בחיש גד לא זכיתי. לא הלכתי בשאלה ולא חזרתי בתשובה. הבבא סאלי של הטבעונות גורם לי בעיקר לצרבת. לא חוויתי חוויה של אחרי המוות ולא ראיתי אור לבן בסוף המסדרון. אמנם היו פעמים שראיתי הבזקי אור שריצדו לפני בעת התקפת מיגרנה או במפגש לילי של זרת במשקוף, אבל הם לא שווים אפילו סופגנייה אחת במכולת, אז מגש של רולדין?
אז זה סיפור החושך לאור הטוב ביותר שמצאתי:
פעם לפני שנים רבות, יצאתי לטיול קטן בגבעות שעל יד ביתי. הגעתי אל הפסגה כשאני מזיעה ממאמץ, נשמתי מלוא ריאותיי ונעמדתי לצפות בנוף משובב הנפש. לפתע משהו היכה בי בעצמה ולפני שהבנתי מה קרה אבדתי אחיזה, נפלתי והתדרדרתי לאורך שביל שלא ראיתי קודם. לאחר נפילה ארוכה מצאתי את עצמי בתוך חלל מוזר ואפלולי - משכשכת בנוזל כלשהוא שלא כל כך זיהיתי.
ניסיתי להבין איפה אני נמצאת ואיך אני יוצאת מכאן למען השם וחוזרת הביתה? חושך מסביב, אין לי פנס או גפרורים כדי לראות מה קורה. לאט לאט עיני הולכות ומסתגלות לחושך, אני מצליחה לזהות שאני תקועה במערה. אני מאמצת את עיני כדי לראות אם יש כאן עוד מישהו אך אני לא מצליחה לאתר אף אחד. רק תקתוק מוזר שאני לא מצליחה לאתר את מקורו ממלא את החלל ובאופן מוזר מרגיע אותי. התחלתי לחקור את הסביבה. הקירות גבוהים וחלקים. גיליתי איזור שבו צמחו פירות וירקות רבים שאת חלקם לא הכרתי והם עזרו לי להשביע את רעבוני, גם לשתות לא היתה לי בעיה. מידי פעם הצלחתי לקלוט קולות עמומים ורחוקים, ניסיתי לצעוק לעזרה אבל אף אחד לא שמע.
בינתיים הזמן עובר, המקום צר, אני ניזונה ומתנחמת במאכלים עתירי סוכר. יום אחד קלטתי שהחלל הולך וצר. הבנתי שלמרות שהיאוש נעשה נוח - אני חייבת למצוא את שביל הבריחה בדחיפות לפני שיהיה מאוחר מידי. התחלתי למדוד כל סנטימטר בתקרת המערה בניסיון לאתר את השביל ממנו הגעתי. לקח לי זמן רב לקבל שהשביל איננו, נעלם כלא היה. בשלב הבא התחלתי לחקור את קירות המערה אבל אין מוצא - ואז היתה לי הארה, אולי אמצא מוצא דווקא בקרקעית - התחלתי לצלול ולגשש דרכי באפלה. מידי פעם עליתי לנוח ושוב צללתי עד שלפתע קלטתי בזווית העין פתח קטנטן. לקחתי נשימה ארוכה, צללתי לעברו בנחישות ונאבקתי בניסיון להשתחל פנימה ולאחר כמה ניסיונות זה הצליח.
מצאתי את עצמי במחילה צרה וארוכה - התחלתי לזחול לאורכה במאמץ רב לפתע הרגשתי שהמחילה הולכת ומתרחבת. נמלאתי אופטימיות והתחלתי לדחוף בכוח ברגליי החוצה, החוצה... ואז ראיתי מולי אור גדול - ראשי היה בחוץ - שתי ידיים חזקות שלפו אותי החוצה - יד טפחה על ישבני ופרצתי בבכי של שמחה והקלה -
נולדתי ...