אמא יקרה שלי, כואב לי הלב לראות אותך בכל יום, כשאת חושבת שאני יישן במיטה, אבל שתדעי לך שאני לא יישן, איך אפשר לישון כשאני שומע את אמא שלי ואבא שלי רבים על הכסף כל יום. זה לא שהם שונאים אחד את השני, הם אוהבים, אבל זה שאין כסף בבית, מכניס אותם ללחץ. כל לילה אני בוכה לתוך הכרית, אני מפחד, אני מפחד שאנחנו נגיע לרחוב. כל פעם אני מגיע לכיתה, כשכולם מתיישבים לאכול את ארוחת העשר שלהם, אני יושב בצד, החברים כל הזמן מביאים לי חלק מהסנדוויץ' שלהם. נמאס לי כבר מהמצב הזה, אני מתפלל כל יום לאלוהים שאולי ייתן לנו כסף, שנזכה איי פעם בלוטו, אבל זה לא קורה. אבא שלי שולח בעשרה שקלים רק כשיש הגרלה גדולה, שאולי תוכל לעזור לנו להגיע למצב רגיל. אמא שלי חושבת שאני עדיין קטן מדיי מכדי להבין, אבל אני כבר בן שמונה וחצי, שתדע לה שאני מבין. אני לא יודע מה לעשות כבר, זה מפחיד אותי, כי שמעתי שעל אבא מאיימים מהבנק שאולי ייקחו לנו את הבית, אז מה אני אעשה, איפה אני אגור? זה מפחיד אותי, אחותי הקטנה לא יודעת, היא לא מבינה, אז אני הבוגר מסביר לה שהכל בסדר, אני לא רוצה שהיא תפחד גם, היא עדיין קטנה, היא לא צריכה לדעת מזה.
זהו מונולוג דמיוני, ילד של אף אחד, ולמרות זאת, זוהי המציאות של מאות אלפי ילדים במדינה שלנו. העצוב כאן, שבזמן האחרון לא מדובר באנשים שלא עובדים, להפך, מדובר במשפחות שבהם הההורים עובדים קשה למחייתם, אבל יוקר המחיה לא מאפשר להם להגיע למנוחה ולנחלה. ארגון פתחון לב ערך השבוע יום התרמה, וראיינו את נציג העמותה, הוא מספר כי כשהוא בא למרכזים שם בעת חלוקת מזון, הוא רואה מראה עצוב, אנשים שלא הייתם מאמינים שהם נאלצים לקחת מזון. רואים בהם את העצבות בעיניים, מתביישים שהם הגיעו למצב הזה. זה ממש מצב אבסורדי, לעבוד לעבוד לעבוד ולא להגיע לכלום, לא מזמן היה סיפור על אמא אחת ששוטרים תפסו אותה גונבת תמ"ל, לא בכדי למכור לאחרים, אלא כי פשוט אין לה יכולת לרכוש לבת שלה. כולנו בטעות יכולים להגיע למצב כזה, זה יכול לקרות ביום אחד בהיר. לעתים זה יכול לקרות כי פשוט כשעבדתם, הייתה לכם עבודה מעולה, עם שכר גבוה, זה יכול להיות גם ששני הזוגות עובדים במשרה מעולה, אבל יום אחד החברה נסגרת, והדירה שהצלחתם אז לרכוש, פתאום הסכומים גדולים עליכם, ופתאום הגעתם למצב שאתם לא יודעים מאיפה להביא את הכסף.
הלב שלי נשבר לנוכח המחשבה שיש ילדים שחיים ככה, מהיד לפה, ילדים שמגיעים לכיתה, ללא אוכל, ועושים הכל רק בכדי שלא יראו אותם. אבל רואים, רואים את העצב בעיניים, רואים כמה שקשה להם. הבגדים שלהם קטנים עליהם, או גדולים ייתר על המידה. ילדים שממציאים תירוצים למה הם לא מגיעים למסיבת יום ההולדת שהזמינו אותם, רק בכדי שלא יהיה להם הרגשה לא נעימה על כך שלא הביאו מתנה. ילדים שממציאים תירוצים למה הם לא עושים שום דבר ליום ההולדת, או לבר המצווה. זה מצב נורא, אני מקווה שיתחילו להזיז כאן עניינים, כי השיר שכתבתי בהשראת יהודה אטלס, עם הזמן הופך להיות המציאות של הרבה משפחות בארץ. אני מכירה את כל אלה שבאים לקניון ואומרים "איך אומרים שיש עוני במדינה, תראו איך הקניון מפוצץ אנשים", אז לא תמיד הקניון מלא כי יש אנשים שיכולים לרכוש, לפעמים זה סתם בשביל להעביר את הזמן. יש גם כאלה שאומרים, רגע אם אני תרמתי למשפחה הזאת ואין להם מה לאכול, איך זה שהילד שלהם שמן? אגב אני נתקלתי בתגובה כזאת באינטרנט, אז אני רוצה לומר לכל אלה, יותר זול לשלוח את הילד עם חמישה שקלים לדוכן פלאפל, מאשר לקנות ירקות, בשר וגבינות. מתפתח מזה בעיות תזונתיות, זה בעיקר רק שמן, קמח, אולי יש טיפה ירקות מהסלט, אולי מעט חלבון מהטחינה, אבל זהו.
אני נמצאת בקבוצה גמ"ח, שעוזרת להמון נזקקים, כי אני מאמינה שגם אם נותנים לך, אתה צריך לתת בחזרה. אני אגב במשך היום אני דיי לבד, אני אשמח מאוד לביקורים, אז נכון שיש לי מטפלת אבל היא צריכה לעבוד, לנקות לבשל, היא לא יכולה לבוא לשבת איתי כל היום. אז למשל עזרו לי עם יום ההולדת של אריאל שלי, התנדבו, באו ושימחו מאוד אותי ובעיקר את הבן שלי, זה גרם לי עוד יותר לרצות לתרום ולעזור לאחרים, כמובן במסגרת שלי. לכן אני משתדלת מדי פעם לתרום, אומנם אני לא יכולה באופן פיזי לעזור, אבל אני כן יכולה לתרום חמישים שקלים כאן, 100 שקלים פה. אם יש לי דברים בבית כמו בגדי ילדים, או משחקים שהבן שלי כבר לא משחק בהם, אז אני תורמת. בכלל ההרגשה שאני עוזרת למישהו במצוקה היא הרגשה הכי מדהימה שיש. למשל רציתי למכור את מיטת התינוק של אריאל שלי, הרבה זמן ניסיתי ואף אחד לא רצה, ואז הבנתי שלמעשה אפשר ואף רצוי לתרום אותו למשפחות שאין להם אפשרות כלכלית לרכוש מיטות. אני עצובה שיש מצבים כאלה, ואני עצובה שיש צורך בעמותות כאלה, אבל טוב שהן קיימות. אני מקווה שבקרוב יתחילו לצאת דוחות על דוח העושר בישראל, שיהיו כאן משפחות שהיו עניות והפכו לעשירות, בקיצור המשאלה שלי היא שאף ילד במדינה שלנו לא יילך לישון רעב, ושלאף משפחה בישראל לא ייחסר דבר. ואני רוצה לסיים בשיר הקבוע שלי, שהלוואי ובקרוב יהיה רק כסאטירה בלבד:
והילד הזה הוא עני - על פי ספרו של יהודה אטלס
אמא חושבת שאני עדיין קטן
אבל היא לא רואה כמה אני דואג לה כל הזמן
אפילו בלילה כשהיא לא יודעת שאני ער,
אני למטה אוסף בקבוקים מאחורה בחצר
אמא ואבא כל היום בעבודה
אז למה לא היה כסף לכדור גלידה
גם כשהלכנו ברחוב ורציתי פיצה
ואז שמעתי את השמועה שדנה הפיצה
דנה הפיצה שאנחנו עניים
אז למה אמא שלי מלאה חיוכים
אבל איש חשוב אחד אמר
שאיש עני זה אדם ממורמר
אבל אמא, תביני, אנחנו עשירים
יש לנו אותנו וגם כמה חברים,
אז מה אם אמא לי הכינה
רק פרוסה אחת עם מעט טחינה
אני מקווה שאמא לא תכעס
שאכלתי מלפפון וגם אגס
אני יודע שזה יקר
אבל היה לזה ריח נהדר
מלפפון לאכול, אני אוהב
ואגס לצהריים כי הייתי רעב
אמא אומרת שהאיום על אבא מהעבריין
הוא זעיר וקטן
ושהפחד האמיתי יהיה גדול ואיום
וזה הפחד מפצצת אטום
זה לא שאבא סתם פחדן
אלא שהאיום האמיתי יגיע מאיראן
